בימים ששי ושבת קודש שעברו עלינו לטובה למדנו בסדר ה'חפץ החיים' היומי על ה'ארורין' שיש באיסור לשון הרע: "ארור מכה רעהו בסתר", "ארור משגה עיוור בדרך", ואם נעשה הדבר הפקר אצלו עובר על "ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת". למדנו גם כי מלבד הלאווין, העשין והארורין, מגיע האדם על ידי לשון הרע למידת אכזריות, כעס, ליצנות ועוד מידות רעות כיוצא בהן.
בהמשך, בכלל א' סעיפים א-ב, למדנו שאסור לספר בגנות חברו אפילו על אמת גמור, ועל כך שהלאו המפורש המיוחד ללשון הרע הוא "לא תלך רכיל בעמך", וזאת מלבד שאר הלאווין והעשין שנמנו בפתיחה.
ב'ביאורים ומוספים' שבמהדורת 'דרשו' מביאים בשם ספר 'עיקרי דינים', כי לרשימת הלאווין והעשין שמנה ה'חפץ חיים' מלבד הלאו של "לא תלך רכיל", ישנה גם נפקא מינא להלכה, ולמשל: אם ישנה מחלוקת בין כמה אנשים, וביניהם כהן, ואם יספר לשון הרע על אחד מהם תיפסק המחלוקת [ומותר משום תועלת], יכוון אם יכול שלא לספר על הכהן, אלא על אחרים שאינם כהנים, כי איסור לשון הרע על כהן חמור יותר מצד 'וקידשתו'. וכן כשצריך לספר לתועלת על אביו, שישתדל למצוא אדם אחר שיודע מהדבר, והוא יספר, כי הבן עובר על איסורים נוספים כשמדבר על אביו, מלבד איסור לשון הרע.
בסעיפים ג-ד הנלמדים היום, כותב ה'חפץ חיים' כי הרגיל בסיפור לשון הרע בתמידות – "כמו אלו שרגילים תמיד לישב ולספר 'כך וכך מעשה פלוני, כך וכך עשו אבותיו, כך וכך שמעתי עליו, והוא דברים של גנות – אנשים אלו נקראים בפי חז"ל 'בעלי לשון הרע', ועונשן הרבה יותר גדול, אחרי שבשאט נפשם וזדון לבם עוברין על תורת ה'"… ומוסיף, כי כאשר אמרו חז"ל שעל שלוש עברות נפרעין מן האדם בעולם הזה ואין לו חלק בעולם הבא – עבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים, ולשון הרע נגד כולם – הכוונה היא על אותם 'בעלי לשון הרע', אלו שהורגלו בעוון זה תמידות ואינם מקבלים על עצמם להשמר ממנו, מפני שנעשה הדבר אצלם כהיתר.
ומהי הדרך לעקור מעצמו שם של 'בעל לשון הרע'? ב'ביאורים ומוספים' מביאים מה שכתב בזה ה'חפץ חיים' לעיל בהגה"ה שבסוף ההקדמה – שילמד הלכות לשון הרע, ובזה מראה שאכפת לו שלא לעבור על איסור חמור זה, ואז גם אם יכשל ח"ו לפעמים, כבר אינו מופקר אצלו האיסור ואינו נחשב 'בעל לשון הרע'.