שמעתי מעשה מרבי משה מרדכי שולזינגר, והתקשרתי אליו לשמוע שוב את פרטי המעשה בדיוק , א מוראדיגע מעשה, מפי השמועה.
היה אחד מהגדולים בדורות הקודמים, הידוע בשמו- רבי הלל מקולמאי, מתלמידי ה"חתם סופר".
הוא למד בישיבה בפרשבורג, וכידוע, בימים ההם לא היתה פנימיה מסודרת, לא היה 'חדר אוכל'. הבחורים התאכסנו בבתי העיירה, ואכלו 'ימים' – על שולחנם של בעלי הבתים מהעיירה, שהתנדבו להחזיק בחור.
אם אתם רוצים לדעת, בפרשבורג התגוררו אנשים בעלי סדר ומשמעת: בשתים בצהרים אוכלים, בשתים ועשרים וחמש דקות נכנסים למנוחת צהרים, כך בצהרים וכך בסדרי היום והלילה – יש סדר לחיים, מתי יושבים ומתי קמים, בשכבך ובקומך.
רבי הלל הבחור נשלח לאכול אצל בעל בית אחד מכובד מחשובי העיר. ר' הלל היה מתמיד גדול ועילוי, מוחו היה שקוע בלימוד התורה עד שהיה שוכח את זמן האכילה. במקום בשתים בצהרים היה מגיע בשעה שלוש, אבוי.
בעל הבית באמת לא היה מרוצה מהנהגות הבחורצ'יק, זה הפריע לו את המנוחה ואת הסדר המופתי שהבית נהג בו. אבל הוא צבר את הכעס בפנים ושתק, כי העריך עד מאוד בני ישיבות ותלמידי חכמים שקדנים, וגם הבין שאין הרבה מה לקוות מהבחורצ'יק הזה, כי הוא עילוי, ואין תקווה רבה להשליט עליו סדר ומשמעת.
צהרים בהיר ר' הלל הבחור שכח לחלוטין כי ממתינה לו ארוחה בבית המשפחה. כאשר הביט על השעון הבחין ומיד התאנח "אוי וי, כבר ארבע וחצי!"
חשב לעצמו: האוכל, לא נורא, אבל מסתמא בעל הבית דואג לי, אלך ואודיעו שברוך ה' הכל בסדר, ובעזרת ה' מחר אבוא לאכול כרגיל, רק להודיע לו , כדי שיהיה רגוע…
הבחור דפק בדלת, ובעל הבית היה כבר אחרי ה"שלאף שטונדה" [-שנת צהרים דשנה]. קם מכורסתו, פתח את הדלת, וכשראהו הרים קול: "מה קרה לך, הלל?"
"לא קרה שום דבר".
"אם כן מדוע לא הגעת לאכול את מה שהכינו לך?"
"מה אומר ומה אדבר, היה לי רשב"א קשה, התעמקתי ושכחתי, ללא כוונה חלילה, פשוט שכחתי".
באותו רגע בעל הבית לא התאפק, ופתח את פיו: "יש משהו שעומד לי על הלשון לומר לך הרבה זמן, כעת אומר לך עד הסוף – אחת ולתמיד. תגיד, מה אנו לא עושים בשבילך: דואגים לך, משתדלים להכין את הארוחות שיהיו על הצד הטוב ביותר. מתאמצים וחושבים, ואתה הרי אורח אצלנו כמעט בחינם אין כסף, ההורים שלך שולחים מפעם לפעם כמה פרוטות, לא יותר, תבין, מה מבקשים ממך? וכי בקשנו פרוטה אחת נוספת? לא, דבר אחד מבקשים ממך: תבוא בזמן לסעודה! וככה אתה מתנהג? תאמר לי בתום לב, וכי זו דרך? וכי כך מתנהג בן תורה?"
בעל הבית המשיך לשפוך קיתונות של רותחים, לא משנאה חלילה, אלא מכאב רב, היה קשה לו לסבול את האיחורים ואת חוסר הסדר של הבחור. בעל הבית יצא מגדרו וחזר על דבריו שוב ושוב- שפך את כעסו. הבחור המתין בסבלנות , נתן לו לסיים את ה"דרשה" .
בעל הבית עמד, ממתין לתגובת הבחור.
ר' הלל ידע שהכועס מעריך תורה, וגם הכיר כי אפשר לדבר איתו בסגנון חריף, ופתח בתשובה חריגה: "כל מה שאמרתם, הכל אמת ויציב! אבל יש לי הערה אחת קטנה".
"הערה ?! איזו הערה יכולה להיות לך?!"
"בבקשה: לא אני אוכל אצלך, לא. אתה אוכל אצלי… אמת, אין לי מילים להודות לך על מה שאתם עושים בשבילי, אבל ההגדרה שאמרת שאני אוכל על שולחנך אינה נכונה, כי אתה אוכל בזכותי"…
ר' הלל ידע שהוא מדבר מול יהודי מיוחד שמבין ומוקיר באמת, כי מי שלא מבין היה משליך אותו מיד מכל המדרגות…
שומעים דיבורים עזים? אני לא אורח שלך, אתה האורח שלי…
בעל הבית תפסו, חיבקו ונשקו: "הלל,הלל, הכנס הביתה,שב ותאכל".
הבחור נרתע: "לא, לא, מאוחר כעת", ושב בחוסר נעימות לבית המדרש.
זו האמת. א געוואלדיגע אמת.
מי מחזיק את מי? עם ישראל את שבט לוי או שבט לוי את עם ישראל? שאלה שהיא תשובה.
(מתוך יחי ראובן)