באחת השנים צירף הגר"ש פינקוס זצ"ל את אחד מבני הקהילה בירוחם לחבורה של אפיית המצות שבראשה עמד, וגם ברבות הימים, כאשר כבר הלה לא היה יכול להשתתף אישית באפייה ולסייע במלאכה, הותיר רבי שמשון את חזקתו על כנה, והאברך היה מגיע לאופקים לקראת החג כדי ליטול את מצותיו.
וכך מספר בעל המעשה: "שנה אחת עזבתי את דירתי בירוחם כבר בי"ג בניסן, בדרכי לבני ברק, וממנה תכננתי לצאת בשעות אחר הצהריים של ערב יום-טוב לעיר אחרת, שבה עשיתי את ימי החג. בשל טרדת ערב החג שכחתי לעבור דרך אופקים כדי ליטול מביתו את חבילת המצות השמורות למעני, וכאשר נזכרתי לבסוף, נאלצתי להתרוצץ בבני ברק על מנת לרכוש מצות אחרות, בידיעה שלרבי שמשון אין דרך לדעת היכן אני מתאכסן. מכשיר 'פלאפון' לא היה אז בנמצא. באותן שנים היה הרב נוסע עם כל משפחתו לערוך את הסדר בצוותא עם חותנו בבני ברק. בשעה שתיים בצהרי ערב החג, נשמעו לפתע נקישות על דלת הדירה בבני ברק שבה שהיתי. בפתח ניצב הרב בכבודו ובעצמו, הקורא לעומתי בשמחה: 'ברוך ד' שמצאתי אותך – הנה המצות שלכם!'"…
הוא פשוט 'הפך את העולם' כדי לברר להיכן יצאתי מירוחם, ועבר מאיש לאיש בבני משפחתי עד שהצליח לעלות על עקבותיי ובא בעצמו לאכסניה שלי, באמרו: 'חבל שתפסידו את המצות המהודרות שלכם'. היו אלה המצות המהודרות ביותר שאכלתי בחיי. הרבה זיעה של מצוה היתה טמונה בהן, וכל כזית וכזית שאכלו בני המשפחה, נדמה בעיניהם כאילו טעמו בו טעם גן עדן.