"אלה הדברים אשר דיבר משה אל כל ישראל" (דברים א', א')
איתא בספה"ק, דלפי המבואר בחז"ל (מס' יומא דף ט' ע"ב) שהבית השני נחרב בעוון שנאת חינם, הנה עתה תקנת הדבר כדי שנזכה לגאולה קרובה – צריך להיות ההיפך מזה, היינו אהבת חינם, ופי' הדבר, שכמו ששנאת חינם היינו שאין לה כל יסוד, ואין כל טעם בזה, שהלא זוהי שנאת "חינם", שאין שום סיבה הנשמעת לשנאתו זו, הרי התיקון לזה צריך להיות גם על דרך זה, לאהוב כל יהודי באשר הוא, וגם במקרה שאינו רואה שום סיבה לאהוב אותו. וזהו שאמרו חז"ל (ראה תרגום יונתן שמות ד', י"ג) פנחס זה אליהו, פנחס מסמל שלום ואחדות, ככתוב בו "הנני נותן לו את בריתי שלום", ואחדות זו תביא את אליהו הנביא מבשר הגאולה.
והנה מבואר ברמב"ם (בריש הלכות דעות), שבעוד שראוי לכל אדם להתנהג בדרך הממוצע, מ"מ הלקוי במידה אחת והוא רוצה לתקנה, יתנהג בקצה השני של אותה מידה, עד שעם הזמן יגיע לדרך הממוצע, כמו"כ הדבר ב'אהבת חינם', שיאהב את חבירו אף שאינו מוצא זכות לחבירו שיאהבנו, ואף שאינו מוצא זכות למרות כל השתדלותו עפ"י מה שנראה לו, הנה בכל זאת הוא אוהבו, ובאהבה זו הוא שוקד עד שאינו רואה חובתו, שזוהי אהבה אמיתית, וע"י ההתחזקות באהבת חינם תתוקן הגלות שבאה ע"י שנאת חינם ונזכה לגאולה השלימה במהרה.
מיתאמרא משמיה דהרה"ק ה'אמרי אמת' מגור זי"ע, פעם אחת היה שווער [חותן] שהיו לו שני חתנים, והם היו אוכלים אצלו 'קעסט'. בימים קדומים היה נהוג שהחתנים היו מגיעים להשווער שלהם לאכול את סעודת הערב, וכך נהגו שני חתניו – הם היו באים מידי לילה לאכול אצלו את הסעודה – ברם חתן אחד היה אוכל רק בשרי וחתן אחד היה אוכל רק חלבי, ולכן אכלו כל אחד על שולחן אחר, כפי המבואר בשולחן ערוך (יו"ד סי' פ"ח ס"ב), שאסור לאכול על שולחן אחד שני אנשים אשר זה אוכל חלב וזה בשר, מחשש שמא יאכלו אחד מהשני ויעברו על איסור בשר בחלב. לאחר זמן, פשט החותן את הרגל רח"ל, ונעשה יורד, ומני אז לא היתה לו האפשרות ליתן להם בשר וחלב כבתחילה רק נתן להם לחם ומים.
יום אחד הבחין החותן שחתניו עדיין יושבים כל אחד על שולחן אחר כשהם סועדים ביחד, או אז נפנה ואמר להם: "בשלמא עד עתה כאשר כל אחד אכל משהו אחר – זה בשר וזה חלב – הבנתי למה כל אחד ישב על שולחן אחר, כדי שלא להיכשל באכילת בשר בחלב, לא כן עתה כאשר שניכם אוכלים אותו לחם ומים, למה לכם לשבת על שולחן אחר ולא על שולחן אחד?"…
אמר ה'אמרי אמת': בדורות שעברו, היו שרפי מעלה בעלי מדרגה יהודים מרוממים, וממילא כאשר אחד הגדולים חלק על חבירו – או כת אחת נחלקה על כת אחרת – היה זה על יסודות בעבודת ה' ועניינים נשגבים, משא"כ עתה בדור השפל, כולם עושים אותו דבר –לומדים קצת ומתפללים קצת – א"כ אויף וואס קריגט מען זיך? (על מה חולקים האחד עם השני?)…
פעם כאשר נכנס הרה"ק רבי אהרן מבעלזא זי"ע להדליק נרות חנוכה, שהה כמה דקות שלא כהרגלו, ולפתע ציווה על המשמש להכניס את המנורה לחדרו. רק לאחר כמה דקות יצא שוב עם המנורה והדליק את הנרות כדרכו. החסידים שראו מעשה זה היו סבורים שבוודאי היו לרבי בכך עניינים נסתרים וגבוהים העומדים ברומו של עולם, אך לאחר מעשה גילה המשמש בעצמו אילו 'סתרי תורה' היו שם, וכך סיפר:
באותו יום, בשעה שהכין המשמש את המנורה, טעה ושפך לתוך הבזיכים משקה 'מעד' במקום שמן זית. בכניסתו הבחין הרבי מיד בטעות, וכדי שלא לבייש את המשמש, הורה להוציא את המנורה לחדרו ושם שפכו את ה'מעד' והכניסו במקומו שמן זית…
סיפר לי גיסי הרה"ח ר' אברהם דוד פוקס שליט"א מחשובי חסידי וויזשניץ-מאנסי, שמידי שנה בשנה היה הגה"ק מוויזשניץ-מאנסי זי"ע נוהג לנסוע לוויליאמסבורג בליל פורים, והיה קורא שם את המגילה. פעם אחת בהיות הרבי כבן שמונים, חל פורים ביום ראשון, ובמוצ"ש קרא הרבי את המגילה במאנסי, ואח"כ נסע לוויליאמסבורג וערך שם את שולחנו הטהור, ונשאר ללון שם כדי לקרוא את המגילה למחרת היום.
מספר יהודי אחד, שבאותה שנה היה עדיין בחור, והוא נסע ביחד עם הרבי לוויליאמסבורג, ובהיות שרצה לשמוע את הרבי קורא את המגילה למחרת היום, נשאר גם הוא ללון שם, ובעת שהרבי גמר את עריכת שולחנו בשעה שתיים בלילה, נשכב הלה על ספסל בביהמ"ד כדי ללון שם את לינת הלילה.
אחד הגבאים של הרבי שהסתובב שם, הבחין לפתע בבחור הנ"ל, ולשאלתו מה הוא עושה כאן, השיב הבחור שהוא רוצה לשמוע את הרבי קורא את המגילה למחר, ולכן הוא נשאר ללון כאן, אך הגבאי אמר לו שיבוא עמו לדירה של הרבי, ושם יסדרו לו מקום טוב ללון. ואכן הגבאי סידר לו בחדר אוכל מקום לישון.
מספר האדם הזה, שבשעה ארבע ומחצה לפנות בוקר, שמע שבאחד החדרים התעורר אחד, ונוטל את ידיו בנטילת ידים שחרית. הוא שומע שהנ"ל מתחיל ללכת. לפתע הוא רואה את הרבי נכנס לתוך חדר האוכל שהיה ישן שם. הבחור עשה עצמו כישן כדי שהרבי לא יבחין שהוא רואה אותו. הרבי ניגש אליו ומסתכל סביבו, ואז הרבי יוצא מהחדר, והבחור שומע שהרבי ממלא מים לתוך כלי, והרבי נכנס שוב לחדרו, ומביא עמו קערה וכלי מלא מים לנטילת ידים, ומניחו ליד מטתו…
(מתוך 'נועם שיח' תשע"ט- בהוצאת מכון אפריון לשלמה)