"ואמנם ודאי, שהמדה הזאת קשה, כי טבע האדם חלש ולבו נפתה על נקלה, ומתיר לעצמו הדברים שיוכל למצא בהם כדי הטעאה. ובודאי שמי שהגיע לזאת המדה, כבר הגיע למדריגה גדולה" (מסילת ישרים פרק י)
פעם הצליחו להפגיש את רבנו הגרמ"ש שפירא זצוק"ל עם נגיד עשיר, והלה הודיע מראש כי בפגישתם יודיע על תרומתו – בנין לישיבה, שכן זה היה מנהגו, לתרום אך ורק בנינים למוסדות. האמת היא, כי באותה העת ממש לא נרשם במחסור בבנינים ומקום, ברם התפתחות הישיבה היתה צפויה, ופשוט היה כי בעתיד הלא רחוק יזדקקו לבנין החדש.
נכנסו אפוא יוזמי הפגישה לרבנו זצוק"ל, וביקשוהו כי אם יודיע הלה על רצונו לתרום בנין לישיבה, יסכים לקבל את התרומה. שהרי – כך נימקו – אין בזה משום שקר, שכן מה לי אם זקוקים לבנין היום או מחר.
ויהי היום, ויגיע הנדיב לבית רבנו זצוק"ל, כשרבנו מקבלו כדרכו מתוך מאור פנים וחביבות מופלגת ומתענין בשלומו ושלום בני ביתו. בשיאה של הפגישה נענה הנדיב ואמר לרבנו: שמעתי כי זקוקים אתם לתרומה, ובכן, הנני מרים בזה את תרומתי – בנין חדש לישיבת באר יעקב.
אלא שרבנו זצוק"ל אפילו לא היסס. "יישר כח", נענה ואמר, "אלא מה נעשה ועתה אין זקוקים אנו לבנין. ב"ה לכל בני הישיבה יש מקום".
הנדיב ברוב הגינותו טרח לציין באוזניו כי עליו לדעת שאין הוא תורם מאומה זולת בנין. ורבנו משיבו במאור פנים: "נו, אם כך תן את הבנין לישיבות הזקוקות לכך".
(ספר הזיכרון 'לשמש שם אהל')