המערכת הבריאה והטבעית איתה נולד התינוק לאוויר העולם, היא לבטא את אשר על ליבו בלי 'סנטימנטים' ובלי 'פילטרים'.
ילד קטן, כשטוב לו הוא אומר (וצוחק) שמצוין לו.
וכשרע לו הוא אומר (ובוכה) שלא טוב לו. אם משהו נכשל לו בתוכנית, הוא יודע לכאוב את הכאב, ולבכות על כך. הוא שקוף.
*
עם התפתחותו החברתית, הוא מזהה שבחברה ישנה משוואה הגורסת, שילד טוב זה ילד מוצלח, וילד מוצלח זה ילד בלי כשלונות.
ברגע שהוא תופס את מאזן האימה הזה, שבחברה מקרבים ילדים מוצלחים, ודוחים ילדים כושלים, הוא מייסד בתוכו את 'היחידה לדוברות חוץ'. על ה'יחידה' מוטלת האחריות, לפרשן ולהסביר כל מחדל, באופן 'ריאלי' 'ומחושב'. מטרת היחידה, לשדר לסביבה שאין כשלונות. אין נפילות. להכל יש הסברים. הסברים סביבתיים. הבעיה לא תלויה בו.
*
וזה לא רק שאין לו כישלונות הוא גם 'בלתי פגיע'. אם חבר עולב בו, אז בשונה מילד, שמבטא את ה'עלבון' במילים הכי ברורות, אנשי היחידה אינם מאשרים כזו תגובה 'ילדותית'. הם יכינו 'דף מסרים' ברור וחד. והעיקר, שחס ושלום, לא ישמע כאילו וכביכול, הוא נפגע, כי – הרי – זה – לא – לענין.
*
זה גם מסביר לנו את הסיטואציה, בה אנו רואים אדם מעיר לחברו בענין אחד, בו בזמן שבפנים, בתוך תוכו, המטרה שלו שונה לגמרי. הוא בכלל מתכוון לסגירת חשבון. מה שנקרא "מ- רעד צי די טאכטער אין מ- מיינט די שנייער…" (מדברים לבת מתכוונים שתשמע הכלה)
אנשים משיבים לעצמם את כבודם האבוד, ע"י אמירה שנונה לכיוון הזולת הנתפסת כאמירה עניינית גרידא, בו בזמן שבלב פנימה הם בודקים היטב, שהחץ פגע במטרה. והחזיר להם את כבודם שנפגע.
*
על כך דייקו צדיקים את פסוק "…מגיד לאדם מה שיחו" (שמילה 'מה' לכאורה מיותרת) כל אחד כשהוא יעלה למעלה, יראו לו מה שיחו. מה באמת עמד מאחורי הדיבורים שלו. מה היה האינטרס האמיתי, לאמירה שנאמרה.
*
איפה עיקר הבעיה?
עם השנים, ככל שהמערכת הולכת ומתפתחת, 'יחידת הדוברות' מוכיחה את עצמה כגורם כל כך מוצלח, עד שהבנאדם עצמו מתחיל להשתכנע, שאסור שיהיו לו כשלונות. הוא מוכשר. הוא מוצלח. הוא כל יכול. הרצפה אולי קצת עקומה, הרמקול בדיוק לא עבד, אבל הוא לכשעצמו?! הכל בסדר! בסדר גמור! הוא לא נכשל.
*
ואם ידיעת הבעיה היא חצי פתרון, אז ההתעלמות מהבעיה היא עיקר הצרה.
חוסר הנכונות לעמוד ולהסתכל לבעיה בעיניים, לא עוזרת לבעיה להיעלם. היא אפילו לא מרגיעה אותה. היא מעצימה אותה.
המקום הפנימי, הכאוב מהכישלון, ממשיך לכאוב את כאבו גם אחרי ששופכים עליו 'סמיטריילרים' של חול.
ואיך מתמודדת 'היחידה לדוברות חוץ' עם הכאב ה'קטנוני' הזה?
היא נותנת לאדם 'דף מסרים' עם הרבה הרבה מילים מלאכותיות, הנסובות סחור סחור סביב הבעיה. והעיקר לא להגיד בטעות את המילה 'כואב לי'. 'נכשלתי'. כך, גם משחררים קיטור, וגם נשארים מכובדים ולא משדרים חולשה, כי 'הרי אצלנו לא מוציאים כביסה מלוכלכת החוצה'.
וכשלא מוצאים את הכביסה זה מחניק ולא נעים.
לתגובות: 15335786304