"דיין, ומוכיח, ויודע", אין נסתר מנגד עיניו. מה מוסיפים אנו באמרנו "ועד"? אכן, כמה אנו מוסיפים! שזו לשון רבינו יונה זצ"ל בביאור המשנה: "הסתכל בשלושה דברים ואין אתה בא לידי עבירה. דע מה למעלה ממך, עין רואה ואוזן שומעת וכל מעשיך בספר נכתבין" (אבות פ"ב, מ"ב). רצונו לומר, שהבורא ברוך הוא רואה ויודע כל מעשה בני האדם, וזוכר הכל כאילו הוא נכתב לפניו, וישלם לו רעה תחת מעשיו הרעים –
והוא תמוה, למה מנאם לשלושה דברים הללו, ושלשתם דבר אחד הוא. שאין זה אומר אלא שהשם יודע הכל, ועתיד לשלם לו כפעלו. ומה חשבון הוא זה, הכל ענין אחד הוא –
על כן נראה לפרש כי זה העניין הוא למשל, כאשר לפני מלכים יתייצב, או לפני שרים או חכמים ואנשי השם, ומתבייש לעשות לפניהם מעשים אשר לא ייעשו, ומלומר לפניהם דברים אשר לא טובים, כן יחשוב בכל עת כאילו הוא עומד לפני הקדוש ברוך הוא כאשר יעמוד איש לפני רעהו. ובזה ישמור דרכיו מחטא, גם פיו ולשונו, ומצרה ישמור את נפשו.
ואנו נזכרים בדברי רבינו הרמב"ם זצ"ל ("מורה נבוכים" ח"ג פרק נב) שהעתיק הרמ"א זצ"ל בריש השלחן ערוך: "שיויתי ה' לנגדי תמיד" (תהילים טז, ח), הוא כלל גדול בתורה ובמעלות הצדיקים אשר הולכים לפני האלוקים, כי אין ישיבת האדם ותנועותיו ועסקיו והוא לפני מלך גדול. ולא דיבורו והרחבת פיו כרצונו והוא עם אנשי ביתו וקרוביו, כדבורו במושב המלך – כל שכן כשישים האדם אל לבו שהמלך הגדול הקדוש ברוך הוא אשר מלוא כל הארץ כבודו עומד עליו ורואה במעשיו, כמה שנאמר: "אם ייסתר איש במסתרים ואני לא אראנו נאם ה'" (ירמיה כג, כד), מיד יגיע אליו היראה והכנעה בפחד ה' יתברך ובושתו ממנו תמיד.
וזהו "ויודע- ועד". הוא עמנו, וצופה במעשינו. ולנוכח עיניו הצופיות אנו חוטאים?!
ורבי יצחק ליפקין זצ"ל, בנו של ר' ישראל מסלנט זצ"ל, כתב ("לוחות אבנים", קכו) שעל כך מתוודים: "על חטא שחטאנו לפניך", היינו בפניך. כי "עיני ה' המה משוטטים בכל הארץ" (זכריה ד, י), וזהו: "הסירו רוע מעלליכם, מנגד עיני" (ישעיה א, טז), וכמו: "לא יהיה לך אלהים אחרים – על פני" (שמות כ, ג): "לפני ה', תטהרו" (ויקרא טז, ל).
רבי אייזיק לייב המגיד מראצקי זצ"ל המחיש זאת במשל נוקב ("אקלידא דרחמי", ז): אדם ניהל בית הימורים. המהמרים היו מתכנסים סביב שולחן הרולטה הירוק, מניחים את כספם על אחד המספרים, הגלגל היה מסתובב ועוצר על אחד מהם. מי שהניח עליו את כספו, זכה בכפלים, ואילו אחרים הפסידו את השקעתם.
מושל המחוז ידע על קיומו של בית ההימורים, אבל כל עוד פעל ברשות היחיד, בצנעה, העלים ממנו עין. אולם כאשר בעיר הסמוכה עמד להיערך היריד השנתי וכל הסוחרים נהרו לשם להקים את דוכניהם – וכרגיל בירידים אלו, הוקמו גם דוכני שעשועים צבעוניים ומושכי עין – קרא המושל לבעל ההימורים, ואמר לו: "השמר לך פן תיסע ליריד ותקים שם את שולחן ההימורים שלך!"
התקומם האיש ומחה: "במה נפליתי למול כל דוכני ההבלים והשעשועים המוקמים שם באין מפריע?"
ענה המושל ואמר: "אין כל רע בכך שאדם ישתעשע בפרוטה, או שסוחר יקנה לילדיו צעצועים וזוטות בכמה פרוטות. ואם דוכנים אלו מוסיפים צבע וענין ליריד, הם מהווים חלק מנופו. אבל ההימורים מפתים את האדם לאבד את כל כספו, מרוששים אנשים ומאמללים משפחות. איני מסכים שסוחר שהרויח רווח נאה ביריד, יפסיד את כל הונו בגלגל המזל שלך!"
אבל דווקא מסיבה זו השתוקק האיש לפעול ביריד! משום שידע, שהקונים באים מצוידים בכסף, והסוחרים ירויחו בו כסף, והוא ביקש לנתב כסף זה אליו… לא ציית להוראה שקיבל, למרות שידע שיש בסמכות המושל להחרים את ציודו ולקנסו בקנס גבוה, להשליכו אל הכלא ואף לסגור לצמיתות את בית ההימורים שלו. הפיתוי היה גדול מדי, והוא קם ונסע אל היריד.
היריד הגדול נפתח ברב רעש והמולה, והמושל בא לסייר בין דוכניו. לפתע עצר בתדהמה. המוני אנשים התגודדו סביב שולחן הימורים, ובעליו גרף בקדחתנות סכומי עתק… בקושי התגבר המושל על זעמו הגואה, ושאל באיפוק: "כלום לא הזהרתיך לבל תופיע ביריד?". האיש נשא את עיניו ונחרד. בקול מתנצל אמר: "אמנם כן, אך לא ידעתי שתערוך כאן ביקורת… לו הייתי יודע זאת, לא הייתי בא".
אנשים נוספים התכנסו ובאו, לראות בעימות המרתק שבין המושל לאיש ההימורים. הלה הבחין בהם, וקרא: "רבותי, למה תעמדו באפס מעשה? התקרבו והניחו את הימוריכם!
"שימו דינר על כל מספר שתחפצו, הגלגל מסתובב, אולי אתם תזכו!"
והמושל עומד, ורואה…
כאן, לא יכול היה עוד להתאפק, אסור היה לו לוותר. ציוה, והשוטרים הרסו את שולחן ההימורים וגררו את החוצפן לבית הכלא…
ואנו, כלום אין אנו דומים לאותו חוצפן?!
הן לא זו בלבד, שאנו ממרים את פי ה', אלא גם יודעים שעיניו צופיות בכל, כמו שאמר דוד המלך עליו השלום: "אנה אלך מרוחך, ואנה מפניך אברח. אם אסק שמים – שם אתה, ואציעה שאול – הנך" (תהילים קלט, ז-ח), ונאמר: "אם יסתר איש במסתרים ואנוכי לא אראנו?" (ירמיה כ"ג, כ"ד). ובכך, הן חטאנו רב עשרת מונים, ולא בכדי מתוודים אנו ואומרים: "מרדנו"!
הוא שאנו מתוודים: "אבינו מלכנו, חטאנו – לפניך!"
ועל כך אנו אומרים: "כי אתה הוא דיין ומוכיח, ויודע – ועד!"
(מתוך "מקרבן לתורה")