סיפר הגאון רבי ישראל מאיר לאו שליט"א: כשהייתי ילד קטן במחנה בוכנוולד, היינו יחד במקום 600 איש. לא ידענו איזה יום היום, ולא באיזו תקופה אנו נמצאים. האנשים היו שם נראים נורא מרוב צרות ועינויים, ללא הורים.
היה זה יום אחד, כאשר קיבלנו כרגיל את מנת היום – פרוסת לחם עם קוביה של מרגרינה, וקצת מים חמים לחמם את כפות הידיים והפנים בקור העז והנורא ששרר במחנה בתקופת החורף.
והנה, כשחילק הנאצי את קוביות המרגרינה, נשרו חתיכות דקות כמו נסורת, והנאצי לא נתן שניקח זאת, אלא אסף אותם ועשה מזה גוש אחד, וזרק את זה לגובה, כדי לראות איך שכולם קופצים ומנסים לחטוף את הקצת מרגרינה.
והנה יהודי זקן, נשוא פנים, שהיה נראה כמו בציורים אליהו הנביא, כל יום היה עומד בשקט ולא קפץ על האוכל – ופתאום היום הוא מזנק יותר מכולם, עד שמרוב קפיצתו קיבל מכה מהרצפה ונפתח לו המצח. נחיל של דם נזל לו על פניו והאדים את זקנו. הסובבים אותו חשבו שמרוב צער ורעב נטרפה דעתו, כמו שארע לרבים מהנמצאים.
אולם לא עוברת דקה, והוא צועק לכולם: "חבר'ה, היום חנוכה, בואו נדליק נר מצוה של חנוכה". והוא לוקח את הכפתור ממעילו ועושה בזה בסיס לנר, קורע משרוולו קצת חוטים ועושה מזה פתילה, והמרגרינה שהחלה להנמס מהספל של המים החמים שהחזיק ביד, נהפכה לשמן, וכך זכו להדליק בהתרגשות עצומה את נר חנוכה.
(פרי עמלנו גיליון מס' 164)