"אך המשמוש היא החקירה אפילו במעשים הטובים עצמם, לחקור ולראות היש בענינם איזה פניה אשר לא טובה או איזה חלק רע שיצטרך להסירו ולבערו" (מסילת ישרים פרק ג)
בשנת תש"ט עבר האדמו"ר מצאנז זמיגראד זצ"ל להתגורר בעיר יפו, בה גרו אז קיבוץ גדול של יראים וחרדים וביניהם פליטי העיר העתיקה בירושלים. בתקופה זו התעוררו כמה מחסירי זמיגראד להקים ישיבה על שמו ולזכרו של אביו הק' האדמו"ר רבי סיני זי"ע, שנלב"ע בשנת תש"א בסיביר, ושלחו כסף לרבנו עבור הקמת הישיבה.
אולם דעתו של הרבי לא היתה נוחה מכך, כי רצה להיות נחבא אל הכלים והתרחק מכל עניני פרסום ואדמורו"ת, וחשש שמא על ידי ישיבה זו יתפרסם בין הבריות. לכן, במקום הישיבה שחפצו החסידים שיקים, פתח ביפו ישיבה לבני עדת התימנים.
כך היה גם בהמשך, לאחר שבשנת תשי"ד עבר להתגורר בבני ברק והקים בה את בית מדרשו. הוא נזהר מאד שלא יהיו לו שום עניני רבנות ואדמורו"ת, ולכן יסד בבית מדרשו ישיבה לבחורי חסידי ברסלב, משום שידע נאמנה שלא ימשכו אחריו קהל חסידים מקהילה זו, כי הלא אין לחסידי ברסלב רבי בדור הזה. את כל אשר לו מסר בעד קיום ישיבתו, עד שרעייתו הרבנית הצדקנית ע"ה מכרה אפילו את פמוטי הכסף שלה עבור הוצאות הישיבה.
פעם אמר למשמשו, שאולי פגם בכבוד אביו בכך שסירב לחפצם של החסידים להקים ישיבה על שמו, והמשיך ואמר: "אולם בוודאי ימחל לי על זה, כי כוונתי היתה לטובה, כי חששתי שמא לא יהיה זה 'לשמה'"…
(ע"פ ספר גבורות הארי)