להרה"ק ה'מנחת אלעז'ר ממונקאטש זי"ע היה נכד יחידי בשם 'הערשלע' (אשר נולד מבתו היחידה כמה שנים לאחר נישואיה), והיה הנער עבורו 'בן יקיר', ו'ילד שעשועים'.
בימי אלול, כשעדיין לא מלאו להערשלע ג' שנים, היה נכנס לזקנו ומבקש מאתו שיתקע עבורו בשופר, כי אהב הנער לשמוע את תקיעתו של זקנו, והרה"ק, מחמת רוב אהבתו לנכדו הסכים לו ותקע עבורו בכל יום תקיעה אחת שלא על סדר התפילה.
ויהי ביום ערב ראש השנה נכנס הערשלע לשמוע תקיעתו היומית כפי הרגלו זה כמה שבועות, אך היום סירב הרה"ק לתקוע, והסביר לנכדו כי היום ערב ראש השנה ואסור לתקוע. אבל הערשלע לא הניח לזקנו, ובבכיות עצומות התחנן לפניו – רק תקיעה אחת, רק תקיעה אחת…
ניסה הרה"ק לרצותו במיני מתיקה אך לא הועיל מאומה. 'הנער בוכה' שרצונו עז לשמוע תקיעת שופר, עד שלא היה יכול המנח"א לעמוד מנגד נוכח הפצרותיו ובכיותיו, לקח השופר ותקע בו תקיעה אחת.
למחרת קודם התקיעות עלה המנחת אלעזר לדרוש כהרגלו בכל שנה ושנה, וסיפר מה שאירע ביום האתמול עם נכדו החביב – הערשל"ע, שביקש ממנו לתקוע בזמן שאין תוקעים בשופר, אבל, "מה היה עלי לעשות, אין הכי נמי, אין תוקעים בערב ראש השנה, אבל מה לא עושים עבור ילד שאהוב עלי כל כך"…
ואז הרים קולו בבכיה נוראה, כשהוא צועק כלפי שמיא: "רבונו של עולם, עדיין לא הגיע זמן הגאולה, עדיין לא הגיע הזמן לתקוע ב'שופרו של משיח', אבל אנחנו בני א-ל חי, בנים חביבים, הננו מבקשים בבכיה – אבינו שבשמים, אפילו שלא הגיע העת הנכון, אבל אנחנו מבקשים לשמוע רק תקיעה אחת! מה לא יעשה האב המרחם על בניו עבור בנו האהוב עליו!
"ואני יודע, שרוצים לתת לנו דברים טובים אחרים כדי להרגיע אותנו בתוך הגלות, אבל זה לא יפדה אותנו, ואנחנו רוצים רק, שאבינו שבשמים יתקע תקיעה אחת. תקע בשופר גדול לחירותנו!".
(באר הפרשה ראש השנה תשע"ט)