"אמרו חכמינו ז"ל, כל אדם שיש בו גסות הרוח כאילו עובד עבודה זרה, וכאילו כפר בעיקר. הרי אנו רואים שמידת הגאווה מאוסה מאוד. ונאמר במשלי, תּוֹעֲבַת ה' כָּל גְּבַהּ לֵב. 'כל' – פירושו, לא זו בלבד שאיש נקלה המתגאה הוא מגונה מאד, אלא אפילו איש נכבד ונשוא פנים, אם נמצאת בו מידת הגאוה מתועב הוא בעיני ה'.
ולא זו בלבד אם הגאווה נראית וניכרת לפני כל, שהיא בוודאי מגונה, אלא אפילו אם הגאווה מכוסה ואיננה נראית לבריות, גם כן מגונה היא מאד, כי אף שנסתרת מהבריות, לא נסתרת היא מעיני הקב"ה, היודע מחשבות לבו של האדם אם מתכוון בעשיית מצוה לשם שמים, או רק להתגאות בעיני הבריות. וזה נרמז ב'גבה לב', דהיינו שהגבהות – הגאווה – שלו נמצאת רק בלבו, ואף על פי כן מתועב הוא לפני ה'".
[ליקוטי אמרים פרק יד, בשינויים קלים]