לֹא אָמוּת כִּי אֶחְיֶה וַאֲסַפֵּר מַעֲשֵׂי קָהּ (הלל)
וְכָל הַמַרְבֶּה לְסַפֵּר בִּיצִיאַת מִצְרַיִם הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח… (הגדה של פסח)
"הגעתי ארצה" – סיפר הר"ר שלמה רייכנברג זצ"ל – "לאחר ששהיתי במחנה ריכוז, בתמוז תש"ה, והעבירו אותי לקיבוץ 'חפץ חיים', אולם עז חפצי ללמוד בישיבה…
"פניתי למזכירות הקיבוץ, והם הציעו לי שתי ישיבות, 'פוניבז" ו'קול תורה'. נסעתי לבני ברק ונכנסתי לישיבת פוניבז', פגשתי שם אדם ששאל אותי: "את מי אתה מחפש?", "את הרב מפוניבז'…" עניתי
"זה אני…" ענה "ומה רצונך..?", התרגשתי מאוד ועניתי: "אני חפץ מאוד ללמוד בישיבה…"
הוא התעניין בעברי וספרתי לו את קורות חיי במחנה. הוא התפלא מאוד: "אתה היית במחנה…? היכן למדת לפני המחנה…?", "בישיבת וייצן ליד בודפסט" – עניתי, "האם אתה זוכר משהו ממה שלמדת?" – שאל אותי הרב. נבהלתי, הבנתי שהוא רוצה לבחון אותי, ואמרתי: "שהרב ישאל שאלה, נראה אם אני זוכר…" "איזו מסכת למדתם?" שאל, "חולין" השבתי, "התוכל לומר לי מחלוקת בין רש"י ותוס' במסכת זו?" שאל הרב, ומיד נזכרתי במחלוקת רש"י ותוס' לגבי 'היינו רבותייהו' בדף מ"ו ע"ב.
"לאחר שסיימתי לבאר את המחלוקת, חיבקני הרב מפוניבז', נשק על מצחי, ונטל אותי בזרועו ואמר: "בא עימי…" וכך סחב אותי איתו עד שהגענו לבית חד קומתי, הלא הוא ביתו של מרנא ה'חזון איש' זי"ע.
"הרב כהנמן פתח את הדלת וזעק בהתרגשות: "הרב, פגשתי ילד ממחנה ריכוז ושאלתיו אם יודע מחלוקת בין רש"י לתוס' וידע היטיב…" הרב המשיך ומלמל בהתפעלות: "גדלות התורה… גדלות התורה…" והוסיף: "אם מחנה ריכוז לא הצליח להשכיח מיהודי את לימוד התורה, בוודאי שזכר התורה לא ישכח לנצח…"
"לאחר שהרב נרגע קמעא, הורה לי לשבת ולשוחח עם ה'חזון איש' זי"ע. הוא התעניין רבות אודות חיינו במחנה, ונאנח עמוקות לשמע סיפוריי, כעבור שעתיים של סיפורים, אמר לי ה'חזון איש': "זה ביתך… והוא פתוח לפניך מתי שתרצה… אך בקשה לי אליך, עליך לפרסם את כל מה שקרה איתך, כדי לחזק את האמונה בבורא יתברך…
"כשליווה אותי אל הדלת אמר לי ה'חזון איש': "כתוב 'לא אמות כי אחיה ואספר מעשי קה', 'כי' פירושו 'כאשר' והביאור: כאשר תחיה, תספר מעשי קה, עליך לספר לעולם את סיפורך כדי לחזק האמונה!"
"וכך תמיד כאשר באתי אליו עם שאלה בהלכה, היה דוחק בי לספר לו קודם סיפורים מהמחנה, והיה מתעניין כיצד הצלחנו לשמור שם תורה ומצוות, והיה בולע בשקיקה כל פרט ופרט…
***
הבה נתאר לעצמנו שמידי שנה נוזמן לאירוע מרשים ומיוחד במינו, סביב שולחנות ערוכים בפאר והדר, כשעליהן מוגשות מנות גורמה מפוארות, ותזמורת רבת כלי נגינה וזמרים עולמיים מלווים את האירוע המלכותי… אלא שהתכנית באירוע הנוצץ אינה משתנית משנה לשנה, כל שנה אותם נואמים שנושאים את אותו נאום, וגם השירים והיצירות שמנגנים שם זהים בכל שנה, שום דבר אינו משתנה, לא האוכל, לא הדרשות ולא השירים…
בטוח שהקהל יצביע ברגליים…! הרי אין ספק שמי שהיה שנה אחת לא יבוא בשנה הבאה, וקל וחומר שלא בשנה השלישית…!
ובכל זאת, בליל הסדר אנחנו מצווים לספר את אותו סיפור מוכר וידוע, שנה אחר שנה, ותמיד אותו מספר סביב אותו תפריט, מצה ומרור… מעולם לא נשמע ילד אומר לאביו בליל הסדר: "אבא! אני כבר מכיר את סיפור יציאת מצרים… ספר סיפור אחר בבקשה…!" כפי שכתוב מפורשות בהגדה: "ואפילו כולנו חכמים כולנו נבונים כולנו יודעים את התורה מצוה עלינו לספר ביציאת מצרים…"
סיפור יציאת מצרים, המסופר מאב לבנו ומסב לנכדו, הוא יסוד איתן ביסודות האמונה, אמונתנו בבורא יתברך אינה חיה וניזונת ממידע ואינפורמציה, מראיות והוכחות. בשונה מכל האמונות הטפלות, אמונת המאמינים בבורא ית' אינה מתחזקת מעוד ראיה והוכחה שהוא ברא את העולם. הקב"ה הראה את כוחו פעם אחת במצרים לעיני כל ישראל, שהוא ית' ברא ומנהיג את העולם, ומאז אותו סיפור, כמו שהוא, עובר מדור לדור, והוא יסוד האמונה…
זו הסיבה שעלינו לספר אותו סיפור בכל שנה מחדש, כי הסיפור מחיה את הדברים בלב המספר וממילא גם בלב השומע, וכך היא צורת העברת האמונה, לא ראיות והוכחות, אלא להחיות את סיפור האמונה לדור הבא…
הסבא מקלם זי"ע אומר שבכל שנה, עם ריבוי שכלו של אדם, יכול אותו סיפור להיתפס בעיניו בצורה רחבה וחכמה יותר, אך בתנאי שאכן נחיה את הדברים לפי רוב שכלנו והשגתינו, ולא ישארו חקוקים בלבנו כפי ששמענו אותם בפעם הראשונה…
הרי את עיקר סיפורי האמונה שמענו כבר בילדותנו, בריאת העולם, יציאת מצרים, קריעת ים סוף, מתן תורה ועוד, אם לא נספר אותם שוב ושוב, בכל שנה ושנה ונחיה זאת בליבנו, הרי לנצח נבין אותם לפי מיעוט שכלנו, כפי שהיה לנו בגיל ששמענו אותם לראשונה, כאשר היינו ילדים בני שלוש ובני חמש. לכן, אפילו כולנו חכמים כולנו נבונים מצוה עלינו לספר בכל שנה ושנה, כדי שנחיה את האמונה לפי רוב שכלנו והשגת הבנתינו המתפתחים מידי שנה…
***
כנראה שזו גם הסיבה שמרן ה'חזון איש' ביקש תמיד מהר"ר שלמה רייכנברג זצ"ל לשמוע עוד ועוד סיפורי אמונה, ואף אמר לו שזו צוואת חייו לאחר שניצל מן התופת, 'לא אמות כי אחיה…' כי לא ההוכחה והראיה מזינים את אמונת ישראל, אלא הסיפור שוב ושוב, הוא אשר מחיה את האמונה בלב המספר והשומע…
אף אנו נלך בדרכיו ונספר עוד מסיפורי הר"ר שלמה רייכנברג זצ"ל על שמירת המצוות במחנה, כפי שסופרו למרן ה'חזון איש' זי"ע ומסופרים בספר 'מעשה איש'…
"יום אחד לא יצאנו לעבודה" – מספר הר"ר שלמה זצ"ל – "הלכנו לרכבת, התיישבנו על האדמה וכל מספר שעות היתה מגיעה רכבת ולוקחת עמה קבוצה. ישבנו שם שלושה חברים מתקופת לימודנו בעיר וייצן בישיבתו של רבי חיים אלתר ברקוביץ זצ"ל, ובעוד אנו ממתינים תוך חרפת רעב וצמאון גדול, קם אחד החברים ואמר: "אני חושב שצריך להמתין לסוף התור, ורק אז נעלה לרכבת…"
"אנחנו, חבריו, סברנו שנטרפה דעתו עליו, אנחנו ממתינים לרגע בו יקחו אותנו מכאן, והוא אומר שצריך להמתין לסוף התור….?! אלא שאותו חבר הסביר לנו את עמדתו: "אני יושב כאן וחושב, הרי היום חג שמיני עצרת… עדיף ליסוע ברכבת מחר, יו"ט שני של גליות, בכך נעבור על איסור פחות חמור….!" מחשבות אלו עוברות במוחו של חבר, שבא מבית פשוט, ובמצב חרפה נורא כזה…
עוד סיפר הר"ר שלמה זצ"ל: "במחנה 'ברגן בלזן' התגוררו כ-1200 איש בשורות שורות של איצטבאות, כל שורה התנשאה לגובה חמש קומות. חמש איצטבאות זו מעל זו, אחי מרדכי ואנכי הצלחנו למצוא משכן בקומה העליונה, הנוחה יותר למגורים, ובתנאי מחתרת, הקומה העליונה גם נוחה יותר ללימוד ולתפילה.
"כל הדרך נשאתי עמי את זוג התפילין, תוך הקפדה מיוחדת שלא להחמיץ יום ללא הנחתם, וכך היינו משכימים מדי יום טרם השעה 6:30 – שעת המפקד, ומתפללים שחרית, לעיתים אף במניין!!
"לאחר התפילה, שנסכה בנו כוחות למשך היום, היינו יוצאים למפקד, עומדים בכפור של מינוס עשרים מעלות ואף למטה מזה, ומחכים משך כמה שעות לאחד המפקדים שיואיל בטובו לממש את מטרת עמידתנו ולפקוד אותנו, כשסוף סוף הגיע המפקד, היה טועה בספירתו פעם ופעמיים, ורק כאשר היינו על קפאון, חדל מספירותיו ושלחנו לעבודת היום.
"כך התנהלה שגרת יומנו, כשמדי פעם מצטרפים יהודים נוספים לתפילת הבוקר ולהנחת התפילין. באיצטבא שמולי, שכב כבוד יהודי מבוגר כבן 45 מיוצאי הונגריה, אדם מלומד, אך לא ידע דבר וחצי דבר מיהדות, פרט לתיבת 'יהודי' בתעודת הזהות שלו. הוא היה סגור ומכונס בתוך עצמו ולא היה לשכניו שיג ושיח עמו.
"בוקר שגרתי אחד השכמתי קום לעבודת יומי והתיישבתי במיטתי במטרה להניח תפילין, לפתע התיישב גם שכני המבוגר, הביט בי ופתח בצעקות וקריאות גנאי שנשמעו למרחוק, בדומיית טרם שחר. הייתי המום וניסיתי לשאול אותו בעדינות על מה ולמה יצא קצפו? אך הלה המשיך בצעקותיו: "וכי אינך יודע מה קרה…? אני צריך לספר לך…? אתה יודע יפה מאד מה עשית לי…! אתה לא מתבייש…?!" ואנכי יושב ומביט בו, ואיני מבין בשל מה הסער הזה…
"כל ניסיונותינו, של אחי ושלי להרגיע אותו, עלו בתוהו, אף הקהל שהתקהל סביבו ניסה את מזלו להרגיעו, אל ללא הועיל… חמתו רק בערה בו יותר ויותר…
"בצר לי, פניתי להרב כץ, רב עיר בהונגריה, שהיה מוכר לי מימים עברו, ובקשתי ממנו לנסות ולדבר על לב האיש, אולי לכבוד הרב יאות להסביר את פשר צעקותיו. הרב אכן הגיע ופנה אל האיש: "הלא מכיר אני את שכנך עוד מתקופת היותי רב בהונגריה, כבחור ישר והגון שאינו מרע לזבוב, ואיך יתכן שהרע לך…?"
האיש השתתק וישב מהורהר משך כמה דקות, שנדמו בעיני לנצח… לבסוף פתח פיו וזעק מנהמת לבו: "איך יתכן שאני הולך ודועך מיום ליום, אוכל את עצמי ומתייסר כל כך בתנאים משפילים אלו, ואותו בחור, אשריו וטוב לו! יוצא לעבודת הבוקר כשחיוך נסוך על שפתיו, ובשובו שוב חיוך… אני בטוח, ללא כל ספק, שיש לו קשר עם מחנה סמוך, או שמקבל הטבות במטבח… לא יתכן אחרת! ואיך זה שהוא, שטוב לו כל כך, לא מתחלק עמי ולו מעט ברווחיו…? ועוד שואל מה עשה לי…?"
דממה השתררה, ואני נשארתי יושב מול האיש מר הנפש, אמנם נגולה אבן מלבו, אך עדיין היה נסער מאד. משנרגע מעט, הרמתי את פיסת הבד שנקראה 'שמיכה' וגיליתי בראש המיטה שקית קטיפה אדומה, רקומה, מעשה ידי אמי ע"ה, "זה כל מה שיש לי יותר ממך…", אמרתי לאיש, "שקית זו ותכולתה היקרה, הם המעניקים לי את הכח לעמוד בכל התופת הזו מתוך שמחה ומצב רוח טוב, עד כמה שהדבר ניתן, והם השומרים עלי בכל עת צרה וצוקה…"
"לאחר כמה ימים, קרא לי האיש לדרגשו וסיפר לי שהוא בעלים של בניין דירות בבודפשט, את אשתו עזב במצב קשה באחד מבתי החולים בבודפשט, אין לו ילדים, וקשה לו להאמין שהוא עצמו יצא חי מהתופת הזו. הוא ביקש למנות אותי כיורשו… הוציא דף ועט ורשם את כתובת הבית בצרוף חתימתו.
"לאחר המלחמה הלכנו אני ואשתי לראות את הבית המדובר, בכניסה נתקלנו בשלט 'רכוש עזוב' משמע אותו אדם לא חזר… ה' יקום דמו…"
פרשתת שמיני
זה חיזק מאוד את כולם ישר כח