הרה"ג רבי שמואל ברוך גנוט שליט"א
בסוף שבוע שעבר לא חשתי טעם וריח במשך יומיים.
לא, לא קורונה. הבדיקה יצאה שלילית. מדובר בשפעת חריפה. כמעט בכל חורף אני חווה יומיים-שלשה כאלו, כשמחלת השפעת משתלטת על גופי ומאפשרת לי בס"ד לעצור את מרדף החיים הבלתי פוסק ולנוח מעט במיטה, לאגור כוחות הלאה…
באותם יומיים חסרי טעם הבנתי לפתע שחוץ מהטעם, האוכל כולל עוד מרכיבים. טעם לא הרגשתי, אבל הרוגלאך היו פריכים להפליא, הקפה היה חם ונעים, לגבינה היה מרקם קטיפתי והעוף פשוט השביע.
בהעדר חוש הטעם, עצרתי לרגע וניסיתי להרגיש את המרקם והפריכות, המישוש והמגע. ואז, לפתע פתאום, שב לו חוש הטעם, ואחריו גם חוש הריח. זה היה מקסים. חברים ישנים שמרוב שגרה וחדגוניות לא הרגשנו שהם חברים טובים שלנו, שנמצאים איתנו כל הזמן, כמעט מבלי משים. נפלאות הקב"ה!!
"כולנו מכירים את הניחוח המשכר המתפשט בחלל אחרי שיורדים גשמים. מה מקור ריח זה וכיצד הוא מתפשט בחלל, דווקא כשיורד גשם?" – כותב הרה"ג רבי אהרן גינוער שליט"א בספרו הנלבב 'שמחתני ה' בפעלך', הנמצא בשלבי עריכה.
"מדובר בעוד פלא אלוקי של ממציא כל הנמצאים. מחקרים מדעיים רבים נעשו בעשורים האחרונים סביב שאלת הריחות המלווים את הגשם. המחקרים הללו מצאו שישנם כמה וכמה ניחוחות הקשורים בירידת הגשמים, חלקם קשורים באזור בו אתם נמצאים, סוג האדמה והמרקם האקולוגי באזור. ניחוחות אחרים נובעים דווקא מאופייה של מערכת הגשמים והמקום ממנו הגיעו העבים עד מעל לראשנו. ישנו גם ניחוח מיוחד הנישא בחלל לפני שיורדים גשמים, ומקורו הוא באוזון, סוג של חמצן שנמצא בריכוז גבוה בשכבה העליונה של האטמוספרה. זהו חמצן שעלול להיות מסוכן בריכוז גבוה, אבל שם, בחלקה העליון של האטמוספרה, הוא מחולל פלאים, כשהוא מסנן את הקרינה של השמש, והופך את קרני השמש ידידותיות יותר לאדם בבואן אל כדור הארץ והדרים עליו.
"הריח העיקרי המורגש אחרי הגשם, כך לפי 'מכון דוידסון' למדע, מקורו בנבגים של חיידקים חד תאיים הפעילים באדמה לחה וחמימה. הנבגים הללו הם מעין ביצים שמטילים החיידקים, ומהם נובטים מאוחר יותר חיידקים חדשים. כשהאדמה מתייבשת בימות הקיץ, מפסיקה פעילותם של החיידקים והנבגים שלהם ממלאים את האדמה.
"כשיורד גשם, מכות הטיפות על האדמה בכח רב, משום שהן נופלות מגובה של אלפי מטרים. ההתנגשות של טיפת המים עם האדמה, יוצרת ריאקציה ומעיפה בועות קטנות בחזרה כלפי מעלה. הבועיות הללו נושאות בתוכן גם את הנבגים של החיידקים, ומכאן מקור הריח הנפלא המוכר לנו.
"ראו כיצד אופן התרבות החיידקים גורמים לנו להרגיש טוב כל כך אחרי הגשם. אלו הם נפלאות הבורא יתברך, משיב הרוח ומוריד הגשם, הנעשים בכל יום של ירידת גשמים".
**
זה עתה עברו עלינו ימי החנוכה, שהם ימי הלל והודאה. ימים בהם הלב שלנו פתוח לראות לא רק את הניסים הגדולים, אלא גם את הניסים והחסדים הקטנים, אלו שמלווים אותנו ביום- יום, כמעט מבלי שימת לב.
יושב לו ראובן באחד השולחנות הצדדיים באולם השמחות. הערב נחגגת חתונתו של בנו הבכור של השכן בבניין שממול. השולחנות עדיין ריקים בחציים, ודאי יתמלאו הם בזמן הקרוב. ראובן אינו מכיר איש מבין הסועדים, ולכן בוחר הוא לשבת לבדו בשולחן, וזאת בתקווה שבדקות הבאות ייכנסו שכניו ומכריו יישבו איתו.
עוברים רגעים מספר, וכשהוא שולח שוב מבט חטוף לעבר הכניסה, הוא מבחין בדמות אצילית נכנסת לאולם. ראובן מאמץ את עיניו. האמנם? היתכן? הרי זהו רבי משה יעקב רביקוב זצוק"ל, המכונה בפי כל "הסנדלר".
להפתעתו, "הסנדלר" מתקרב ופוסע דווקא לעבר שולחנו. ראובן קופא לרגע על מקומו, לא יודע את נפשו, כשר' משה יעקב ה"סנדלר" מתיישב דווקא לידו.
ראובן מתעשת מיד ומחליט על אתר שהזדמנות פז שכזו אסור להחמיץ. הוא מוכרח לנצל רגעים אלו ולשמוע דבר מה מפי הצדיק. "בבקשה כבוד הרב", פונה ראובן לר' משה יעקב. "אני רוצה לנצל הזדמנות זו, שבה אני יושב ליד כבוד הרב. אנא, בבקשה, יגיד לי הרב 'ווארט' קצר, איזה דבר תורה, חיזוק שאוכל לקחת עימי לחיים. תקופה לא קלה ל"ע שוררת עתה בביתי, זקוק אני עד למאוד לדברי חיזוק מהרב, להשיב את נפשי".
מסתכל רבי משה יעקב בבן שיחו ומבט חודר לו, עמוק. שותק לרגעים ואז שואל הוא בתמיהה עצומה ובמעין תוכחה: "מה? דברי חיזוק אתה מבקש? היודע אתה שבעיירת הולדתי היה יהודי שהיה מוכן לשלם אלפי רובלים רק כדי לראות אותי. ואתה, אצלך זה כלום?"…
כעת ראובן מבולבל ונסער לחלוטין. והרי ידוע הסנדלר בענוותנותו המופלאה, פשטותו היתה לשם דבר ומידותיו הנאצלות היו מושא להערצה. אך בטרם היה סיפק בידו של ראובן לשאול דבר מה, חזר ר' משה יעקב והפעם בקול רם יותר: "השומע אתה? בעיירת הולדתי היה יהודי, שהיה מוכן לשלם אלפי רובלים רק כדי לראות אותי ואתה לכלום נחשב הדבר בעיניך?"
ואז, מניח ר' משה יעקב יד רכה על כתפו של ראובן, מביט בו בעיניו ומסביר: "כן, בעיר הולדתי היה יהודי עיוור… יהודי זה היה מוכן לשלם אלפי רובלים רק כדי לראות אותי, או כל אדם אחר. היה מוכן להזיל הון מכספו כדי להשיב את האור לעיניו. ואתה ידידי, מתנת הראייה שהעניק לך הבורא, לכלום היא בעיניך? האם היום כבר הודית לבוראך על מצלמה מופלאה זו שראייה שמה? כבר שרת שיר תודה להקב"ה ויצאת בריקוד על האוצר שברשותך?
"דע לך", הנמיך את קולו כממתיק סוד, "אם ברצונך לחיות חיים מלאי אושר ושמחה, זכור תמיד להודות לה' על המתנות הפשוטות, לכאורה, שהוא מעניק לך. על החיים, הבריאות ועל אינספור טובות וחסדים. לאחר הודיה שכזו תחוש נינוח, רגוע, שמח ומאושר ותוכל להתמודד טוב יותר עם הקשיים".
כותב הגאון רבי נח וינברג זצ"ל, ראש ישיבת 'אש התורה': פעם נפגשתי בירושלים עם בחור צעיר. מצב רוחו היה טוב במיוחד, לכן שאלתי אותו מה הסוד שלו. הוא אמר: "כשהייתי בן 11, קיבלתי מהקב"ה את מתנת האושר. רכבתי על אופניי, כשמשב רוח חזק ופתאומי הפיל אותי באמצע הכביש, בנתיבה של משאית נוסעת. המשאית דרסה אותי וקטעה את רגלי. בזמן ששכבתי שם, מדמם, הבנתי שיהיה עליי לחיות את שארית חיי בלי רגל. כמה מדכא! אבל אז הבנתי, שהדיכאון לא יחזיר לי את רגלי. לכן, באותו הרגע החלטתי שלא לבזבז את חיי ברגשות ייאוש. כשהוריי הגיעו לבית החולים הם היו המומים וכואבים. אמרתי להם בחיוך: 'אני כבר הסתגלתי. עכשיו גם אתם צריכים להתרגל למצב'.
"מאז, אני רואה את חבריי מתרגזים על דברים קטנים. על איחור של אוטובוס, ציון גרוע שקיבלו במבחן, עלבון שמישהו הטיח בהם. אבל אני פשוט נהנה ממה שיש לי".
בגיל 11, נער צעיר זה הגיע להבנה כי ההתמקדות במה שאין היא בזבוז של אנרגיה וכי המפתח לאושר הוא להודות להקב"ה על מה שנתן לנו ברוב חסדו.
— אם נפקח עיניים ונרחיב את הלב- נראה שאנו מוקפים באין ספור חסדים מופלאים.