"ותחלתם טובת האב על בנו, מן הידוע כי הוא מכוין לתועלת עצמו בו, כי הבן נתח מהאב עם עוצם תקותו בו" (שער עבודת האלקים פ"א)
מספר נכדו של הגאון הצדיק רבי יוסף צבי דונער זצ"ל:
יום אחד ישבתי בחברת סבי הגדול, ותוך כדי שיחתנו נכנס אחד ממקורבי הרב, אשר ביקר לאחרונה בארץ הקודש, שם נפגש עם בני הרב ועוד.
במהלך השיחה ביניהם החל הלה לדבר עם סבי על בניו זצ"ל, אשר כל אחד מהם תופס משרה של כבוד ותורה בארץ ישראל, והחל לשבח אותם ואת מעשיהם, ועד כמה הינם מרוצים להם ולקהלם, ואשר שמע שמועתם ויקר מעשיהם הגיעו אליו מכמה וכמה ששוחח עמם, וכולם הלל ושבח עליהם.
כל זמן זה שאותו אדם מרבה לבאר את שמחתו לראות ולשמוע על בניו של הרב זצ"ל, ראיתי את סבי שהינו כמי ש'יושב על קוצים', מחכך ידיו בחוסר נוחות, ופניו נראות כמיוסרות. ואני הרגיל בו, התפלאתי לראותו בכך, כאשר כל אדם אחר היה קורן מאושר לראות ולרוות נחת מבניו.
לאחר שאדם זה פנה והלך מעמנו, נכנסתי אני בדברים עמו, ושאלתיו: מדוע היה ניכר שהסבא לא נהנה ואף חש מיוסר בשומעו על רוב נחת של צאצאיו?
הרב עשה תנועה של ביטול בידו כמי שאומר זה שום דבר.
אך אני שרגיל הנני בתהלוכותיו, המשכתי ושאלתי, שכן נראה שלא היה לו נוח בכך, ותורה היא וללמוד אני צריך.
ענה לי הרב וכך אמר:
"אכן, ב"ה בניי הינם מחונכים ומרביצי תורה ויראה, אך מה בכך, הלא אבי זצ"ל חינך אותי לתורה ויר"ש, ואף בני חונכו על אדני התורה, ולכן הינם במעמדם זה.
"אך מה נעשה לכל אותם אחינו בני ישראל שלא היה מי שיחנך אותם ומי שיפעל למענם למען יגדלו לתורה ויראה. מה יהא אתם??"
"למדתי אז" – מסיים הנכד – "על גודל 'אהבת ישראל' שהיתה בלבו של סבי, אשר מרגיש את שאר אחיו כמי שהיו בניו שלו".
והלכת בדרכיו….
(עובדות ממקור ראשון מאוצרו של הגרי"מ וינגרטן שליט"א ר"י 'חכמת שלמה')