"בלשון הרע שהאדם מדבר, הוא מעורר דין על עצמו, כמו שאמרו במדרש, אדם שמדבר רעה על חבירו, אף מלאכי השרת מדברים עליו רעות וחנופה לפני הקב"ה, ולהיפך – אדם שמדבר טוב על חבירו, אף מלאכי השרת מדברים עליו זכות טוב לפני הקב"ה.
ובזוהר הקדוש אמרו: מי שיש בו לשון הרע, לא עולה תפילתו לפני הקב"ה, כיון שהתעוררה על תפילתו רוח הטומאה. ועוד אמרו במדרש: לעתיד לבורא הכל מתרפאין ונחש אין מתרפא, וכשם שנחש אין לו רפואה, כך האומר לשון הרע על חבירו אין לו רפואה לעתיד לבוא. ולפעמים גורם העוון הזה למות במיתה חמורה מאד, הקשה מכל תתק"ג מיני מיתה שנבראו בעולם, רח"ל".
[כבוד שמים פרק ב, אות טז-יח]