הרב ישראל ליוש
"לָכֵן אֱמֹר הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם" (במדבר כ"ה, י"ב)
"אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּדִין הוּא שֶׁיִּטֹּל שְׂכָרוֹ" (מדרש רבה)
בביתו של עשיר גדול שרת נער. את כל כוחו, אונו ומרצו – השקיע הנער בענייני הבית. הוא השכים קום ואיחר לשכב, ובזמן שבינתיים – לא נח לרגע. ע"פ סיכום עם בעל הבית, שכרו של הנער היה, שהוא יאכל משולחנו ויהנה מהמאכלים המשובחים והערבים שאכלו משפחת העשיר.
פעם אחת ערך העשיר סעודה גדולה לכל רעיו וידידיו. את מיטב כספו השקיע העשיר בסעודה זו, ומנות דשנות ויקרות הוגשו למסובים. המשקאות אף הם היו ראויים לסעודה משובחת כזו, ויינות ושאר משקאות מיוחדים הוגשו לכל חפץ. גם חלקה של התזמורת לא נגרע, ולהקה רבת כלים ומזמרים, הנעימה לסועדים את הארוחה. המסובים היטיבו את ליבם באכילה ושתיה כאוות נפשם, ואף המשרת נהנה כמותם – כך הרי סוכם, זהו שכרו.
והנה, באמצע החגיגה הופיע בבית העשיר סוחר גדול, וביקש מבעל הבית לקנות ממנו סחורה. כסף רב יכול היה העשיר להרוויח מעסקה זו, אך הוא דחה אותו ליום אחר, בטענה כי כעת הוא עסוק במשתה ושמחה עם ידידיו. שמע זאת המשרת ומיד הציע לבעל הבית שהוא ילך לחנות, ויספק לסוחר את הסחורה, ובכך לא תושבת השמחה מבעל הבית, ואף העסקה לא תרד לטמיון. הנער אמר ועשה, הסחורה סופקה לסוחר, הלה שילם את מחירה ההגון, ובעל הבית הרוויח מהעסקה הון רב.
למחרת קרא בעל הבית למשרת ואמר לו: "אני רוצה להתחיל לשלם לך שכר עבור עבודתך אצלי, אמור לי בבקשה מה משכורתך?". הנער התפלא: "מה השתנה? הרי ע"פ הסיכום בינינו, שכרי הוא רק המזונות שאוכל משולחנך, מדוע תבקש עתה לתת לי שכר?". ענה לו בעל הבית: "הבט! עד עתה חשבתי שאתה נהנה מאוד מהארוחות הדשנות שאני מספק לך, ויש בהן כדי לשלם את עבודתך, אולם לאחר שראיתי אתמול, שמסכים אתה לוותר על סעודה מהנה וערבה כל כך, כדי לעבוד עבורי ולספק לסוחר את הסחורה שהרווחתי עבורה הון רב, מבין אני שאינך נהנה די מהאוכל, ולכן מעתה ראוי שאשלם לך שכר הגון עבור עבודתך".
עפ"י משל זה מבאר המגיד מדובנא את דברי המדרש: "בדין הוא שיטול שכרו" – פנחס הרי מסר את נפשו עבור קדושת שמו ית', כפי שמבואר במדרש, שפנחס סיכן את חייו בפעולת הקנאות שלו. ואם כן אומר לו הקב"ה: "עד עתה חשבתי שהחיים עצמם שהענקתי לך, יש בהם כדי לתת לך שכר עבור ה'עבודת ה" שלך, עתה, אחר שראיתי שמסכים אתה לסכן את חייך עבור קדושת שמי, ראוי אתה לקבל שכר אחר עבור עבודתך". לכן, "הנני נותן לו את בריתי שלום" – בדין הוא שיטול שכרו.
החתם סופר מבאר את דברי המדרש באופן אחר. חז"ל אומרים: "שכר מצוה – מצוה", היינו הצדיק העובד את ה' בכל לבו, אינו מתאווה לשום שכר וגמול עבור עבודתו, אלא כל רצונו ותקוותו שיזכהו ה' ויזמן לפניו מצוה נוספת כקודמתה. אם כן, במצוה זו כקנאתו של פנחס, בודאי לא היה חפץ פנחס שיזכהו הי"ת במצוה נוספת מעין אותה מצוה, שהרי הוא לא יחפוץ שיחטא שוב נשיא מישראל בחטא כה חמור. לכן, בדין הוא שיטול שכרו, שהרי כאן לא שייך להעניק לו כשכר המצוה, מצוה נוספת כמותה.
● ● ●
לפנינו שני ספורים, המתארים להפליא את הכרתם של הצדיקים בחשיבותה של קיום מצוה, בלי לצפות לשכר עבורה, לא בעולם הזה ואף לא לעולם הבא:
חג הסוכות עומד לפרוש כנפיו על העיר בארדיטשוב, ועדיין לא נמצא אתרוג עבור רבה של העיר, הגה"צ רבי לוי יצחק זצ"ל. והנה שומעים בני העיר, שבעירם מתארח אדם שברשותו אתרוג מהודר, אך הוא אינו מתעתד לחוג בבארדיטשוב את חג הסוכות, הוא עושה את דרכו לביתו השוכן בעיירה אחרת.
פנו אליו אנשי העיר, בבקשה שיואיל בטובו להישאר אצלם בחג הראשון של סוכות, כדי שהרב ואנשי העיר יוכלו לזכות במצוה ולברך על האתרוג שלו. אך הוא לא נענה לבקשתם. "עלי לנסוע אל ביתי ומשפחתי, הם מחכים שאחוג איתם את החג".
הצעות מגוונות הציעו תושבי העיר לבעל האתרוג, כדי שישנה את החלטתו ויסכים להישאר בעירם, אך שום הצעה לא פיתתה אותו, עד שהוא עצמו הציע הצעה נועזת, עבורה יסכים להיענות לבקשתם. "אם רבי לוי יצחק יבטיח לי חלק לעוה"ב, אסכים להישאר כאן בחג" – הציע בעל האתרוג. שמע הרב את בקשתו, והסכים. הוא הבטיח לו חלק לעולם הבא, והלה נשאר בבארדיטשוב בחג הסוכות.
בלילה, עם התקדש ליל החג, הורה רבי לוי יצחק לכל אנשי העיר, לבל יארחו את האורח לסעודת ליל החג, "אין רשות לאף אחד לאפשר לאורח לאכול כזית פת בסוכתו בליל החג הראשון" – הורה הרב בנחרצות.
לאחר התפילה ציפה האורח שמאן דהוא יזמין אותו לסעודה, ובכך יזכה לקיים מצוות אכילת כזית בסוכה, אך לפליאתו איש לא הזמינו. בצר לו, החל האורח מחזר על פתחי התושבים, וביקש מהם שיתנו לו רק לקיים את המצוה דאורייתא ולאכול כזית בסוכה. אך הוא נתקל בסירוב כללי.
בלית ברירה פנה האורח לסוכת הרב, שם סבר שבוודאי לא יתקל בסירוב. אך כאן ציפתה לו הפתעה אחרת, הרב הסכים לארחו בסוכתו, אך בתנאי שיוותר על העולם הבא, שהבטיח לו תמורת האתרוג. האורח שקל את הדברים לכאן ולכאן, ולבסוף החליט ואמר לרבי לוי יצחק: "אני מוכן לוותר על העולם הבא שהבטחת לי, כדי שאוכל לקיים מצות אכילה בסוכה!". לאחר הוויתור, הכניס אותו הרב לסוכתו והזמין אותו לאכול עמו סעודת ליל החג.
לאחר הסעודה אמר רבי לוי יצחק לאורח: "דע לך שהבטחתי בעינה קיימת, ותקבל את חלק העולם הבא שלך, רק לא רציתי שתקבל אותו בחינם, ואחר שהראית שאתה מוכן להפסיד עולם הבא בשביל קיום מצווה, בדין הוא שתיטול את שכרך".
● ● ●
הספור השני, אף הוא בענייני אתרוג, אך של הגאון מוילנא, שכידוע חיזר אחר אתרוג מהודר במיוחד, ולשם כך היו יוצאים שליחים מיוחדים לארצות חמות, כדי להשיג עבור הגאון אתרוג כלבבו.
שנה אחת חזרו השליחים במפח נפש. הם לא מצאו עבור הגאון אתרוג שישביע את רצונו. רעש גדול התחולל בוילנא, הכל שחו אודות צערו של הגאון, וקשה היה להם לתאר את יגונו, אילו לא יזכה ליטול ארבעה מינים מהודרים, כדרכו בקודש.
גבאי הקהילה לא אמרו נואש, והוסיפו לשלוח שליחים נוספים. הפעם כבר הורשו השליחים להוציא כל סכום שיידרש עבור האתרוג, אך בתנאי שלא יספרו לאיש עבור מי הם קונים את האתרוג.
לאחר כמה ימי חיפושים, מצאו השליחים בידי סוחר אתרוגים אתרוג יפה ומהודר, אך הסוחר שמר אותו לעצמו וסירב למכור אותו, גם הסכומים הגבוהים שהציעו לו, לא שכנעו אותו, הוא עמד על שלו: "אני רוצה לברך על אתרוג זה! לא אמכור אותו בעד כל הון שבעולם!". כאשר ראו השליחים כי כלתה אליהם הרעה, ואין כל דרך אחרת להשיג את האתרוג, הפרו את הבטחתם וספרו לסוחר כי הם רוצים את האתרוג עבור הגאון מוילנא. הסוחר התרגש מאוד לשמוע את דבריהם, ומחשבות מרננות החלו למלא את לבו: 'הנה כי כן יכול אני לזכות שהגאון מוילנא יברך על אתרוג ששמרתי לעצמי!'.
תיכף הסכים הסוחר למכור להם את האתרוג, אך הוא התנה איתם, ששכר מצוות ארבעת המינים של הגאון מוילנא, ייזקף לזכותו. הם חששו מאוד שמא הגאון לא יסכים לתנאי זה, אך באין מוצא אחר, נטלו עמם את האתרוג והבטיחו לו שיציגו לפני הגאון את התנאי שלו.
מאושרים מצד אחד, על שזכו למצוא אתרוג לרבם הנערץ, וחוששים מצד שני, על שהבטיחו לסוחר דבר שכלל לא בטוח שהגאון יסכים אליו. חזרו השליחים לוילנא, מתוך תקוה שהגאון לא יבטל את העסקה, ויורה להם להחזיר את האתרוג לבעליו.
מה מאוד הופתעו השליחים על תגובתו של הגאון מוילנא, כאשר בזהירות ובחשש רב מסרו לו את האתרוג, וספרו לו על בקשתו של הסוחר כתנאי למכירת האתרוג. פני הגאון זרחו מאושר, ולפליאת התלמידים הסביר: "כל ימי הייתי מצטער, מתי אזכה לקיים לכל הפחות מצוה אחת כתיקונה שלא על מנת לקבל פרס, ועתה הזמין לי הבורא ית' מצוה יקרה כזאת, ובידי לקיימה כראוי, איך לא ארקוד משמחה, הרי חז"ל אמרו: 'הוו כעבדים המשמשים את הרב שלא על מנת לקבל פרס"'…