בדמייך חיי.
אמרו חז"ל: "בדמייך חיי – חיי בדם פסח, חיי בדם מילה". בכל הדורות מסרו יהודים את נפשם למען מצות מילה. אחד המעשים המופלאים ששמעתי בענין זה, הוא המעשה שסיפר האדמו"ר מקאליב שליט"א ביום היארצייט של אביו. כידוע, האדמו"ר מקאליב שליט"א הקים קרית מגורים באחת מערי הארץ, ובין השאר גרים שם יהודים עולים מרוסיה. אחד מאלו סיפר לו את המעשה הבא, ממנו נלמד מהי מסירות נפש עבור מצות מילה:
בהיותו במוסקבה – כאשר משטר הקומוניזם היה עדיין בשיא תוקפו – נהג להתפלל בבית הכנסת הגדול שבעיר. יהודים – בעיקר זקנים – מכל רחבי העיר היו באים להתפלל שם, וביניהם היו גם מלשינים, ולכן היו כולם נזהרים ונשמרים מאד, גם האחד מפני השני. בין המתפללים היה יהודי צעיר, גבה-קומה ומרשים במראהו, אשר שימש כקצין גבוה במשטר הקומוניסטי. יום אחד הגיע לבית הכנסת, ובזהירות הודיע לחבריו כי היום הוא מתכוון לערוך ברית מילה לבנו. כמובן, עקב היותו קצין בכיר, ברור היה כי אם יגלו נציגי השלטון שהוא עושה ברית, יפטרוהו מתפקידו וגם יסבול צרות צרורות, לכן הוא נזהר מאד, אך סוף כל סוף הוא היה מוכרח לקבץ מנין, וביקש מהם, אפוא, שיואילו בטובם להצטרף אליו להשלים מנין לברית, שתיערך בביתו אשר באחד מפרבריה היוקרתיים של מוסקבה.
בלב כבד הסכימו בני החבורה להצטרף אליו. וכך היו פוסעים אחרי האיש בדממה ברחובות העיר מוסקבה, סמטה אחר סמטה, חצר אחר חצר, תוך זריקת מבטים חוששים לכל עבר, עד שהאיש נעצר בפתחו של בית מפואר. נכנסו בשער אחד ועברו דרך שער שני, הלכו עד צדו השני והמשיכו לעבר פרוזדור ארוך. שם פתח הקצין דלת רחבה וצעד פנימה – לחדר שאחריו.
הוא היה נרגש, כאשר נעצר בפתחו של חדר עגול שנראה כאולם שמחות בזעיר אנפין. היו בחדר אנשים מועטים. הכל היה ערוך כמו ברית יהודית. שולחן עם מפה צחורה, עוגות ויין, כסא לסנדק וכסא של אליהו מעוטר. בעיני כולם התנוצצו דמעות. המוהל עשה את הברית כדת וכדין – לרך הנימול – כבן שנה! בסיום הברית השמחה היתה גדולה. האב והמסובים המצומצמים התיישבו וטעמו מהמזונות. כשבעה משתתפים. שתו יין ומשקים משכרים. הנשים, האם והסבתא ועוד שתי נשים נכנסו לחדר סמוך, וגם הן טעמו מן המוכן.
לפתע נשמע זעקה. "מה קרה?" נבהלו כולם ופנו לעבר חדר הנשים שם נשמע הקול. "האם התעלפה", הסבירו מיד. עוררו אותה, נתנו לה שתיה קלה. לאחר רגעים ארוכים חזר האב למקומו רגוע ושליו.
היא אינה חשה בטוב? ושמא חולה היא? – שאלתי את אבי הילד. "לא. היא התרגשה יתר על המידה". נשם האב עמוקות. אח"כ הביט אלי ודמעה בעינו. הוא חזר שוב על המשפט "היא התרגשה", ואז ראיתי בעיניו שתי דמעות גדולות: "אסביר לך למה. עד היום, שנה מעת לידתו של התינוק, היא נמנעה מלנשק אותו. 'הוא לא מהול' – התעקשה. עתה כששב לידיה, היא נשקה על ראשו – והתעלפה".
אלו הן האמהות הקדושות שבעם ישראל, וזהו גם הטבע הקדוש שהוטבע בכל יהודי, למסור נפש על קיום מצוות הבורא.
('אגעשמאקע ווארט' מתוך הגדת ר' שלום)