אנו מבכים את חורבן הבית ותולים זאת בחטאינו – "ומפני חטאינו גלינו מארצנו ונתרחקנו מעל אדמתנו ואין אנחנו יכולים לעלות ולראות ולהשתחוות לפניך ולעשות חובותינו בבית בחירתך".
שואל ה'מטה לוי': אכן, "אין אנחנו יכולים לעלות" – משום שאין עליה לרגל, "ולראות" – משום שאין קרבן ראיה, אבל מדוע אי אפשר "להשתחוות לפניך"? אמנם אי אפשר להשתחוות לפני ה' בבית המקדש, אבל הרי אפשר לעשות זאת בכל מקום אחר! הוא מתרץ: בבית המקדש ההשתחוויה היתה בפישוט ידיים ורגליים, ואת ההשתחוויה הזאת אפשר לקיים רק בבית המקדש. ומה המיוחד בפישוט ידיים ורגליים? התשובה היא, שעל ידי זה פושטים כל עקמומיות שבלב. נסביר את הדברים:
כאשר בני אדם חיים יחד, מצד אחד נוצרת אחווה ורעות, אך מאידך גיסא נוצרים חיכוכים ומריבות, חילוקי דעות ומחלוקות על נושאים מנושאים שונים. האחד הטיח בשני איזו מילה, השני חש פגוע והחזיר לראשון מנה אחת אפיים. הראשון, כמובן, לא נשאר חייב ודאג להשמיץ את השני ברבים. השני נפגע עד עמקי נשמתו והחליט להוציא שם רע על הראשון ולהפיץ את דברי הלעז שלו בכל דרך אפשרית. וכך הם גולשים במדרון החלקלק של זריעת הרס וחורבן בכל העיר.
בני העיר לא עומדים מן הצד, הם מגלים ענין רב במריבה בין השניים. חלק מהם עומדים לצידו של הראשון, חלק אחר מצדדים בשני, וכך הפכה עיירה שלמה למאכולת של אש של שנאה ומחלוקת. הכל בגלל מילה שמאן-דהוא אמר או לא אמר… ואז מגיע הרגל. שני בעלי המחלוקת אמורים לעלות יחד עם כל ישראל לירושלים, לראות ולהראות. האדם מהרהר בליבו: אילו פנים יש לי לעלות לירושלים, ולראות את פני ה' בבית המקדש? הרי הקב"ה רואה הכל ויודע הכל, הוא יודע איזו אש הצתי בעירנו, כמה לשון הרע הרביתי, כמה שנאה ומחלוקת גרמתי.
המחשבות הללו טורדות את מנוחתו, המצפון מייסר אותו. וכך הוא מתמלא בהרהורי חרטה על כל מה שעולל ועל כל מה שגרם במעשיו. על ידי כן הוא מתקן מידותיו ונמנע בעתיד מחוויה כזו, בזכרו את המחיר הגבוה אשר שילם על כך בעבר!
כח הראיה של הצדיקים
כשעלו ישראל לבית המקדש ברגל, הם היו צריכים להתכונן לכך כראוי, לטהר את ליבם ונשמתם, לנקות את ידיהם מכל חטא ועוון. הרי הם עומדים לראות פני ה', ואיך אפשר לבוא אל המלך בלבוש שק, עם כל הלכלוך והזוהמה? אי אפשר להתחבא מפניו, אי אפשר להסתיר ממנו מאומה, הכל גלוי וידוע לפני ה', אין נסתר מנגד עיניו. וכך גרמה מצוות עליה לרגל לכל ישראל, ליישר העקמומיות שבלב.
בבואה דבבואה של עניין זה, מצינו אצל כאלה שהיו באים להסתופף בצל קורתם של גדולי וצדיקי הדורות. לא היו להם פנים להיכנס אל הקודש פנימה עם כל הזוהמה והחולין שעליהם. "חכמת אדם תאיר פניו", וגם להפך… הם ידעו, שהצדיק בעיניו החודרות, רואה עליהם את מצבם הרוחני. על כן לפני שנכנסו לחדרו היו מזככים ומטהרים את נפשם.
מובא בזוהר הקדוש, שעל מצחו של אדם רשומות כל עשרים ושתיים אותיות. כשאדם חוטא בחטא כלשהו, אחת האותיות מחשיכה. מובא בכתבי האר"י, שהאר"י הקדוש היה רואה את האותיות על מצחו של האדם ויודע את חטאיו ופגמיו.
מסופר על אחד מתלמידיו של האר"י שבא לפני רבו, אמר לו האר"י שהוא רואה עליו שיש לו פגם של גזל. נבהל התלמיד, הוא לא ידע מה פשר הדבר, הרי הוא נזהר מכל נדנוד ואבק של גזל. אבל אם רבו הקדוש מעיד עליו, בוודאי יש דברים בגו. מה עשה? הלך ופירסם בכל העיר צפת שאם יש למישהו איזו טענה ממונית עליו, ולו הפעוטה ביותר, שיואיל לבוא אליו ולהשמיעה בפניו.
כעבור זמן באה לפניו אשה אלמנה ואמרה לו: "לפני כמה זמן קנית אצלי דבר-מה. נקבתי בסכום מסוים, אך עמדת על המיקח והורדת לי שתי פרוטות יקרות בעיני, ואלמלא היית אדם חשוב לא הייתי מוותרת עליהן". שילם לה את שתי הפרוטות, ביקש ממנה מחילה והלך אל האר"י הקדוש, הביט בו האר"י ואמר: "אתה זך ונקי".
גם בדורות האחרונים היו בינינו אנשים גדולים שהיו בעלי כח ראיה מיוחד. אני זכיתי להסתופף בצילו של ה'חזון איש' זצ"ל כעשר שנים – מגיל שש וחצי עד גיל שש עשרה וחצי. לא פעם הייתי עד לכוח הראיה המיוחד שלו. הוא היה קצר רואי ונזקק למשקפי ראיה, אבל כח הראיה הרוחני שלו ירד לשתין. בכל פעם, לפני שנכנסתי לחדרו, היה הלב מתמלא יראה גדולה, יראת כבוד ויראת רוממות. לא היה שייך להיכנס אליו בלי הכנה מוקדמת של התעוררות ותשובה. לפעמים הייתי הולך לטבול במקווה, ורק אז הייתי ניכנס אל חדרו. הדיבור עימו היה באימה וביראה, ברטט ובזיע ממש.
פעמיים בחיי נכנסתי אל ה'חזון איש' באופן פתאומי, בלי הכנה, ושמתי לב שהוא לא קיבל אותי כמו תמיד. הוא הסתכל עלי במשך זמן, הסתכל והסתכל; זה היה נראה לי כנצח. ואז הוא שאל אותי: "ווער איז דאס? אריה? [מי זה? אריה?], לא הכרתי אותך!"…
בית המקדש – ליישר עקמומיות שבלב
כעת נשוב אל עולי הרגלים. אם שייך מורא שכזה אצל בשר ודם, כמה גדול צריך להיות המורא כאשר באים לראות ולראות פני ה', אדון כל! בטרם יעלה האדם לרגל לירושלים, עליו לטהר עצמו ולהתעורר לשוב בתשובה שלימה. אם הוא יודע שחטא בין אדם לחברו, ילך אל חברו לפייסו ולבקש את מחילתו, לעיתים יש קושי גדול יותר בפיוס, יש אי נעימות גדולה ללכת לזולת ולהתחנן לפניו שיסלח וימחל… הדבר יגרום לכך שמכאן ואילך הוא יישמר ויזהר מלפגוע בזולת, ביודעו את המחיר הכבד הכרוך בכך.
זו הכוונה שההשתחוייה בבית המקדש בפישוט ידיים ורגליים מיישרת את העקמומיות שבלב. שלוש פעמים בשנה האדם מנקה את עצמו מכל הרפש שדבק בו בחיי החולין שלו, לפני שהוא עולה לרגל לראות פני ה'.
אם הוא בא לבית המקדש לאחר שטיהר עצמו ושב בתשובה שלימה, נתאר לעצמנו איזה זך וטהור הוא חוזר מהרגל, לאחר שספג בימי הרגל את כל הקדושה הנשגבה שבבית המקדש. הוא שב לביתו אדם אחר לגמרי!
איזה מעמד מרומם היה שם בבית המקדש! עבודת הקרבנות, שירת הלויים, ובחג הסוכות – נסוך המים ושמחת בית השואבה, עם כל רוממות הרוח. כפי התיאורים הנפלאים של חז"ל על אותם חסידים ואנשי מעשה, שהיו מרקדים באבוקות של אור ואומרים שירות ותשבחות, והלויים מנגנים בכינורות, בנבלים, במצלתיים ובחצוצרות וכלי שיר.
"אשרי עין ראתה כל אלה"! (פיוט יום הכפורים).
בכל יום מימי חול המועד היו אומרים שיר של יום מיוחד לאותו יום. ביום השני היו אומרים (תהילים נ. טז) "ולרשע אמר אלוקים מה לך לספר חוקי". לכאורה, מה עניינו של הפסוק ליום זה ולמעמד זה? אומר רש"י: "וכל המזמור דברי כיבושין הן לנאספים לעזרה למצוות החג, ושמחים שמחת החג, ומוכיחם 'מה לך לספר חוקי', כלומר: למה לך לבוא לבית זה עם שאר עמי, אם אינך חוזר בתשובה" (סוכה נה ע"א).
כבר עבר יום אחד מתחילת הרגל, היתכן שעדיין לא הושפעת לגמרי מאווירת הקדושה וההתעלות בבית המקדש?! האם נשאר משהו מעקמומיות הלב שלא התיישר? נמתין עוד יום, ואם גם ביום השני עדיין נשארה לך איזו עקמומיות בלב ולא חזרת בתשובה שלמה – אתה 'מקרה אבוד', "מה לך לספר חוקי"! מי שאינו זך וטהור אין לו מה לחפש שם, בבית הגדול והקדוש שנקרא שמו עליו. זו היתה מעלתו של בית המקדש – ליישר עקמומיות שבלב, לקרב את האדם אל אלוקיו. את כל זה אבדנו בחטאינו.
הגמרא (ברכות ג ע"א) מספרת על רבי יוסי שנכנס לחורבה אחת מחורבות ירושלים להתפלל, ושמע בה בת קול שמנהמת כיונה ואומרת: "אוי לבנים שבעוונותיהם החרבתי את ביתי ושרפתי את היכלי והגליתים לבין האומות", אומר הקדוש ברוך הוא: "אוי להם לבנים שגלו מעל שולחן אביהם" (שם). "אוי להם לבנים" – כי כשהיה בית המקדש קיים ועומד על מכונו, וישראל היו שרויים על אדמתם, היו זוכים לכל שפע הקדושה וגילוי השכינה, אך "ומעת חסרנו כל אלה – תכפו עלינו רעות" (מוסף יום הכפורים), ואנו "דלים נבזים ושפלים ובזויים" (שם).
אבל מלבד ה"אוי להם לבנים" על האבדה והחיסרון הגדול, לא פחות מכך "אוי להם לבנים" על שאיננו יודעים את גודל האבדה והחיסרון. אין לנו מושג איזה אור היה בעולם כשבית המקדש עמד על מכונו, איזו חשכה ואפלה ירדה לעולם בחורבנו, "שבר בכל יום ואנחה – קרן ירדה עד עפר – נדמינו ככלי ריק" (שם).
אילו היינו מודעים לגודל האבדה, היינו יודעים להתאבל על כך כראוי, עם כל העומק וההבנה של הצער והאבלות. אם היינו זוכים לכך, בוודאי היתה מתקיימת בנו ההבטחה שהבטיחונו חכמינו זכרונם לברכה: "כל המתאבל על ירושלים – זוכה ורואה בשמחתה".
(מתוך 'אריה שאג' בין המצרים)