"וַיִּסְעוּ מֵהַר ה' דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים" (במדבר י', ל"ג)
במדרש מובא, שנסעו מהר סיני בשמחה, כתינוק הבורח מבית הספר, אמרו: 'שמא ירבה ויתן לנו מצוות'. וזהו "ויסעו מהר ה'", שהיתה מחשבתם להסיע עצמם משם, מפני שהוא הר ה'.
הגמרא (שבת קי"ח ע"ב) מביאה את דברי רבי יוסי: "יהא חלקי ממושיבי בית המדרש, ולא ממעמידי בית המדרש".
מהו "מושיבי בית המדרש"?
פרש רש"י: "חזנים מאספי תלמידים בכל יום לבוא".
לעומת זאת, "מעמידי בית המדרש", הם האנשים הממונים לעת האוכל, לומר הגיעה עת לעמוד ולאכול.
זכות גדולה היא לזרז ולהביא אנשים ללמוד התורה, ולא ח"ו לנתקם מלימוד תורה, אף אם מדובר בצורך נחוץ.
וכן הדבר, כמובן, לגבי האדם עצמו, שלא יהא כתינוק הבורח מבית הספר, אלא יהא מהמקדימים לבוא לבית המדרש, ומן המאחרים לצאת.
בישיבת 'פורת יוסף' היו מתחילים את הלימוד בכל יום בשעה תשע, והיו מסיימים עשר דקות לפני השעה אחת. תלמיד אחד 'יקה' היה בישיבה, וברשותו שעון מדויק להפליא. בכל יום בעשרה לאחת, היה דופק על השולחן, ומכריז "קדיש!" לא היה מתעכב אפילו שניות מועטות.
יום אחד ניגש אליו רבי בן ציון אבא שאול זצ"ל, הזכיר לו את דברי רבי יוסי, ואמר: "עצתי ובקשתי, שלא תהא ממעמידי בית המדרש, לסלק בחורים מלימודם בחיפזון, אלא תוסיף עוד כדקה בטרם תכריז על סיום הסדר". וכן היה, כי לא ראוי 'לברוח' ח"ו מן הלימוד, כתינוק הבורח מבית הספר, כמי שמסלק עצמו מענין שאינו אהוב וחשוב בעיניו, אלא ידבק בתורה באהבה ובשמחה.
בספר 'מעם לועז', מובא מעשה מופלא שארע עם רשב"ם:
רשב"ם, מגדולי בעלי התוספות, היה נכדו של רש"י. רש"י היה מקרבו מאד, ובישיבתו למד את עיקר תורתו. רבינו החיד"א מביא בספרו, ששישה חודשים לאחר פטירתו של רש"י, הגיע אל רשב"ם באישון לילה, ואמר לו שהוא בא מעולם האמת ללמדו שם המפורש. העיר רש"י, שבימי חייו לא לימדו שם המפורש, כי לא ידע אם ראוי הוא לכך, אך לאחר מותו גילו לו מן השמים שראוי רשב"ם לידע שם המפורש, ונתנו את הרשות לרש"י לרדת לעולם הזה וללמדו.
כאשר עמד רשב"ם להיפטר מן העולם, ביקש מכל הנוכחים לצאת מן החדר, ורק לתלמידו המובהק רמז להישאר עימו. נתן לו רשב"ם עצה טובה, שבעסק התורה ובעבודת ה' יוסיף מעט בכל פעם, ויאמר שתוספת זו הרי היא לזכות כל עם ישראל.
אף בכל ענייני עבודת ה' ראוי לעשות כן – אם אדם הוציא מכיסו חמישים שקלים לתת לצדקה, יוציא עוד שקל אחד, יתן אף אותו לצדקה, ויכוון לזכות עם ישראל. כך גם באמירת תהילים, שיוסיף עוד פרק, לאחר שהוסיף בדעתו לסיים ולפנות לענייניו. ויש בכך סגולה גדולה להצלחה בכל העניינים.
הנהגה זו היא הפך המידה הגרועה של "תינוק הבורח מבית הספר", ויש בה כדי להעיד על האדם שהוא מכבד את התורה והמצוות, ויש בו אהבת ה'.
אמירת מזמור "למנצח בנגינות" בצורת מנורה
"אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה" (במדבר ח', ב')
רבי דוד אבודרהם זצ"ל, תלמידו של רבי יעקב בעל הטורים, חיבר חיבור על כל מחזור תקופת השנה, הכולל הלכות ומנהגים, ומרן הבית יוסף מזכיר אותו פעמים רבות. בחיבורו הוא כותב, בסדר שיר של יום, שישנם מקומות שנוהגים לומר בכל יום, "למנצח בנגינות" (תהילים ס"ז) בצורת מנורה.
קדם לו בעל ה'רוקח', רבי אליעזר מגרמיזא, שהזכיר מנהג זה וביאר את טעמו: כיון שבמזמור זה, ישנם שבעה פסוקים וארבעים ותשע תיבות [חוץ מהפסוק הראשון: "למנצח בנגינות מזמור שיר", המהווה רק פתיחה], המכוונים כנגד שבעת קני המנורה וארבעים ותשעה קישוטיה: עשרים ושניים הגביעים, תשעת הפרחים, אחד עשר הכפתורים ושבעת הנרות.
הוא הוסיף וכתב, שהאומר מזמור זה בכל יום – הריהו כמי שמדליק את המנורה הטהורה בבית המקדש, וכאילו מקבל פני שכינה.
רבי יעקב ישראל אלגאזי, בעל 'שלמי ציבור', כותב בשם הרמב"ן: כל האומר "למנצח בנגינות" בצורת המנורה בכל יום בהנץ החמה – והכוונה בסיום תפילת העמידה, קודם שפוסע שלוש פסיעות – לא יקרה לו מקרה רע כל אותו יום, ונחשב לו כאילו הדליק את המנורה בבית המקדש.
רבינו החיד"א בספרו 'ציפורן שמיר' העתיק את דברי ה'שלמי ציבור' בשם הרמב"ן, והוסיף וכתב שזוהי מעלה גדולה, וכל האומר כן שכרו רב ועצום. הוא הביא בשם המהרש"ל שהאריך מאד בסודות ובתועלת שיש מזה, אלא שהזהיר שלא לכתוב את המזמור הזה על קלף, כמו שרבים נוהגים לעשות, מפני שיש בו כמה שמות הקדושים שאינם נמחקים. והדרך המותרת היא, לשים את הקלף בתוך מסגרת ולקבוע אותה בקיר, או לכתוב שלא על גבי קלף.
גם רבינו האר"י האריך בזה ב'שער הכוונות', וכן כתב הרש"ש בסידורו שיש סוד בענין הזה, וכן רבי חיים פלאג'י האריך בכמה מחיבוריו, וביניהם ב'לב חיים' וב'כף החיים', בסוד אמירת המזמור בצורת המנורה.
באור הענין כך הוא:
הפרשה הקודמת, פרשת נשא, מסתיימת בענין קרבנות הנשיאים. מיד אחר כך, הפרשה פותחת בהדלקת המנורה. חז"ל עמדו על הקשר בין שני הנושאים ואמרו (הובאו דבריהם ברש"י): "למה נסמכה פרשת המנורה לפרשת הנשיאים, לפי שכשראה אהרן חנוכת הנשיאים – חלשה דעתו, שלא היה עמהם בחנוכה, לא הוא ולא שבטו, אמר לו הקב"ה: חייך, שלך גדולה משלהם, שאתה מדליק ומיטיב את הנרות".
עתה, שבעוונותינו הרבים אין לנו את בית המקדש, בטלה המנורה הטהורה, ואין לנו את הכהן הגדול שידליק אותה – מכל מקום, המנורה של מעלה לעולם אינה בטלה. הא כיצד? על ידי שקוראים את המזמור, עם שבעת הפסוקים וארבעים ותשע התיבות, המכוונות, כאמור, כנגד המנורה, כשהוא כתוב בצורת מנורה – על ידי כך נותנים קיום למנורה של מעלה.
זאת ועוד: בכח קריאת המזמור הזה זוכים לכפרת עוונות. הזוהר הקדוש מפרש את הפסוק (משלי כ"ז, ט'): "שמן וקטורת ישמח לב", שהקטרת הקטורת היתה תמיד – בין בבוקר ובין בשעות בין הערבים – בסמוך להדלקת שמן המנורה, כמו שאומרת התורה (שמות ל', ח'): "ובהעלות אהרן את הנרות בין הערבים יקטירנה".
הקטורת והשמן היו תמיד ביחד, ללמדנו שכשם שהקטורת מכפרת, וכמו שדרשו חז"ל (יומא מד ע"א): "למדנו לקטורת שמכפרת, שנאמר (במדבר י"ז, י"ב): 'ויתן את הקטורת ויכפר על העם'" – כך גם השמן מכפר.
מסיבה זו תקנו חכמי ספרד לומר בתפילת מנחה, קודם "עלינו לשבח", את המזמור הזה, "למנצח בנגינות מזמור שיר". רבים שאלו: מהו המקור למנהג? אלא, משום שבדרך כלל מתפללים תפילת מנחה סמוך לשקיעת החמה, וזו היתה השעה בה הכהן הגדול היה מקטיר את הקטורת ומדליק את המנורה.
גם בבוקר נוהגים לומר את המזמור הזה לפני "ברוך שאמר", מאותה סיבה, שהרי גם בבוקר היה הכהן הגדול מקטיר קטורת ומדליק את המנורה.
(מתוך 'דורש ציון' | פרשת בהעלותך)