לפני עשרות שנים התפרסם בעולם התורה הספר "מכתבי תורה", המכיל תכתובת עניפה המתפרסת לאורך ארבע שנים תמימות בין הגאון הנודע הרוגאצ'ובי, בעל ה"צפנת פענח", לבין גאון וורשאי בשם רבי מרדכי קלינא. מאתים ותשעים המכתבים הכלולים בספר זה, נושאים ונותנים בכל ענפי התורה, בין היתר על ידי מעבר "מעניין לעניין באותו עניין".
האם יש צורך בביטול גוף החמץ או די בביטול דין החמץ? בין הדברים העמוקים בהם נושאים ונותנים שני האריות, אנו מוצאים את השאלה הבאה: אם ניתן לקיים את מצות "תשביתו" של ביעור חמץ על ידי עירוב חמץ במצה כך, שהחמץ יתבטל במצה מדין "ביטול ברוב". תוכן הספק הוא, האם יש צורך לבטל את גוף החמץ, או שמא די בביטול דינו [ואף שאין מבטלים איסור לכתחילה, לדעת רוב הראשונים דין זה הוא מדרבנן ומדאורייתא קיים מצוות תשביתו].
הגר"מ קלינא כותב במכתבו ("מכתבי תורה" מכתב ק"ח), כי הפקעת דין חמץ מחתיכת לחם על ידי ביטולה ברוב וכדומה, גם היא מהווה קיום דין "תשביתו". כהוכחה לדבריו הוא מביא ראיה מביטול עבודה זרה. כידוע, מצווה לאבד כל עבודה זרה ולכלותה, שנאמר (דברים יב/ב) "אבד תאבדון", ובארץ ישראל אף יש לרדוף אחריה ולאבדה מן העולם. והנה, אנו מוצאים בגמרא (מ"ג/ב), שרבי אלעזר הקפר הכריח גוי עובד אלילים לבטל חפץ של עבודה זרה ולהפקיע ממנו את האיסור, אך לא להשמידו. ואף שניתן עדיין לדחות כי מדובר בחוץ לארץ, אך ברש"י (נב/ב בד"ה "ניתב", נג/ב ד"ה "מכדי") כתב דברים דומים גם על ע"ז שבארץ ישראל!
מכאן מסיק הגר"מ קלינא: כשאמרה תורה לאבד, להשחית או לבטל דבר מסויים, אין צורך בהעברתו מן העולם דווקא, ודי בביטול דינו. מכאן נסיק כי הפקעת דין חמץ מחתיכת לחם על ידי ביטולה ברוב וכדומה, גם היא מהוה קיום דין "תשביתו".
ההבדל בין אליל לחמץ. אלא, שרבני בית מדרשנו העירו, כי יש לחלק בין חפץ של עבודה זרה לחמץ. שכן, איסור עבודה זרה נובע מהחשבתו של החפץ לאליל, ולפיכך, העובדה שבעל החפץ חדל להתייחס אליו כאליל, נחשבת כקיום מצוות איבוד עבודה זרה, שהרי בכך אבד האליל מן העולם. לעומת זאת, איסור חמץ מתייחס לגופו של החמץ. החמץ עצמו הוא שנאסר, וציווי התורה לבטלו הינו לאבדו מן העולם בפועל.