מאת: הרב אליהו ע. שור
יהודי ירושלים של מעלה, חן מיוחד להם משולב בפיקחות וחינניות יוצאת דופן שאינה נמצאת באף נקודה אחרת על פני הגלובוס, כזו שבחצי קריצת עין הבנת את המשמעות, וברבע נענוע ראש קלטת את הניב המסתורי . עד שהגדירו המגדירים: עשרה קבין של פיקחות וחן ירדו לעולם, תשעה קיבלה ירושלים. ואילו את הקב העשירי לא השאירה לאחרים בלבד, כשחלק ממנו היא יודעת ליטול לעצמה בפיקחות ובשנינות השמורים רק לה.
ואם בכל השנה כך, הרי שבהגיע ימי מועדים וזמנים חינניותם וחיותם מתעצמת שבעתיים. כאשר ניתן לראותם טורחים נרגשות כדי לעשות ולבצע את מצוות החג על הצד הטוב ביותר. כאשר בחג הפסח המה מתאמצים ביותר להשיג מצות מהודרות בתכלית השלימות, המשומרות מכל חשש של חמץ והמתנה. את ביתם מנקים רעיותיהם המסורות במשנה מרץ, כאשר כל בדל קטנטן של אבק- לחמץ נוקשה יחשב בעיניהם, והמה מנהלים מלחמת חורמה בחן מיוחד אחר פירורי חמץ אלו.
וכן בכל חג וחג.
אולם ביותר ניכרים תכונות אלו בערבי חג הסוכות. כאשר בימים אלו עוזבים כולם את כל העיסוקים האחרים, יהיו חשובים ככל שיהיו, ובכל תכליתם ומאווייהם המה עסוקים אך אחרי מצוות החג ומנהגיה. בשעה אחת הם עסוקים בחיפוש אתרוג המהודר שבמהודרים, במשנה דופקים המה במרץ בקרשי הסוכה ליישרם ולבנותם, אחר רצים המה לשווקי ירושלים השונים למן שוק 'זופניק' המפורסם לתהילה עד לשווקים 'המודרניים' יותר בשכונות החדשות בחיפושם אחר לולב נאה והדור, אתרוג יפה עיניים, ושאר מיני החג.
בשעה אחרת ניתן להבחין בהם מתעסקים סביב חלוקה כל שהיא שאחינו בני ישראל מנדבים מכספם ומזהבם למען בני ציון המסולאים מפז. וממתינים לתורם בסבלנות אך בנחישות.
כאשר כבר אמרו השנונים: 'מי שלא ביקר בערבי סוכות בירושלים וסמטאותיה לפחות פעם אחת בחייו לא חוה ערב סוכות מעודו!' באשר אין כמו ערב סוכות בירושלים, כאשר בניה טורחים, אצים ורצים בחיפוש אחר חיפוש למען קניית מיני החג והצטרכויותיו במסירות, ובד בבד אינם זונחים את העשייה הרוחנית, שהיא העיקרית. בתי כנסיותיה של ירושלים ושטיבלאכי'ה מלאים בבני תשחורת, אברכי משי וזקנים באים בימים היושבים והוגים בהוויות דאביי ורבא ובהלכות החג לכל פרטיו ועושים הכנה רוחנית לכבוד בוא החג בו נכנסים לחסות בצילא דמהימנותא בקדושה ובטהרה…
די להתבונן באחד מפארי גידוליה של ירושלים בכדי להכיר טפח מהוויותיה של ירושלים וטהרתה. הרה"ח רבי ישראל גלויברמן זצ"ל מחשובי חסידי קרלין בירושלים של מעלה היה. כל חייו ותנועותיו סבבו אך סביב התורה והעבודה, בהם השקיע את כל כוחו ומרצו. כאשר מטרתו האחת והיחידה הייתה תמיד לעבוד את ד' יתברך כפי רצונו, ולעשותה בתמימות ובשלימות. דבוק בצדיקים היה בלי פשרות. וכל עבודתו היתה עבודת שלהבת אש.
כאשר, למשל, בעת עשותו קידוש בליל שבת בביתו, היו כל העוברים ושבים נעשים כמסומרים למקומותיהם מגודל העוצמה והנעימות שהשרה קידושו, זה שעשאו בקולי קולות כמנהג והנהגת חסידי קרלין לדורותיהם, כל הרחוב היה משתתק עד שהיה נדמה כאילו כל הבריאה עמדה מלכת, והיא מחכה אך לעדותו של ר' שרולק'ה, כפי שקראוהו יהודי ירושלים בערגה, על כך שד' הוא שברא את העולם, והכל שלו הוא, תמיד בכל עת ובכל רגע. וביום השביעי שבת וינפש…
כך גם מספרים חסידים בערגה על כך שפעם אחת ביום האחרון של חג הסוכות, בערב שמחת תורה, שעה שנפרדו מן הסוכה, כמנהג חסידים במזונות ולחיים ואמירת ה'יהי רצון' ברגש רב, היה על פניו קושי הפרידה מהסוכה – משאת נפשו ותפארתו. ולכשנפנו כל המתאספים כולם, ויצאו מן הסוכה, לא התאפק ר' שרולקה וניגש לסולם גבוה, עלה שלב אחרי שלב, עד שהגיע לתקרת הסוכה המחופה כולה סכך כשר, קרב את פיו אל הסכך ו… נישקה בהתרגשות, בהתלהבות ובהמיית הלב. כאשר מרוב אהבתו את הסוכה ואת מצוותה לא הסתפק בנישוק הדפנות שהמה משניים בחשיבותם לסכך, אלא פנה אל העיקר בכיסופים, ונשקו בפיו. וכל זאת – באין רואים, ומבלי לעשות 'פירסומא ניסא' ממעשיו הטהורים והמרגשים כל לב.
את המעשה המופלא להלן מספר אחד מחשובי סוחרי האתרוגים בירושלים עיה"ק מקדמת דנא, אף הוא מחסידי קרלין שבה, כאשר היה שותף לתהליכיו ולמסר המפתיע שמכה בתדהמה את כל שומעיו.
"סוחר אתרוגים אני" מספר היהודי החשוב. "וב"ה אני רואה בעסקי מצוה אלו הצלחה כיד ה' הטובה. שנה אחת נעמד ר' שרולקה ליד דוכני והחל תר ומחפש אחר אתרוג מהודר לברך עליו בימי החג כמצווה עלינו בתורתנו ע"י אבינו שבשמים. ר' שרולק'ה שהשקיע את כל מאוויו, רצונותיו ושאיפותיו בקיום המצוות בתמימות ובשלימות, תוך כדי חתירה מתמדת לעשיית כל המצוות באופן מהודר ביותר, חיפש אחר אתרוג שיענה על כל דרישות ההלכה השונות, ואף יעלה עליהם בהידור, בחן וביופי. ברצותו לקיים את הכתוב "ולקחתם לכם… פרי עץ הדר" בתכלית ההידור והשלימות שרק ניתנים.
לא היה ר' שרולק'ה משופע באמצעים ומצלצלים כעשירי תבל השונים. ועם כל זאת למצוות ד' החביבות כל כך היה מוזיל מעות, הרבה יותר מכפי יכולתו, כך לא שת ליבו אל המעות שעה שחיפש אחר אתרוג, וממון רב היה מוכן להוזיל בעד אתרוג מהודר כדקא יאות.
בסופו של דבר ולאחר בירורים וחיפושים מצא ר' שרולק'ה אתרוג כאשר איוותה נפשו, ובדמים מרובים ביותר קנהו והוליכו הביתה תחת בית שחיו בשמחה ורננה".
"מתפלל אני בבית הכנסת של חסידי קרלין סטאלין בירושלים עיה"ק ביום טוב ראשון. ולאחר שחרית כשניגשים לקיים את המצווה החביבה כל כך של נענוע ד' המינים, תרתי וחיפשתי אחר ר' שרולק'ה כדי לחזות ולהתבונן בעבודת קודשו, ואיך הוא מקיים את המצווה, בעדה מסר סך עתק מהמעות – שאין לו… בפינה נסתרת מצאתיו כשהוא אומר בלהט אש קודש את ה'יהי רצון' שלפני נטילת לולב וכל כולו אומר שמחה והתלהבות על קיום מצוות ארבע מינים החביבה. מראה פניו הזכיר לי את גודל התלהבותו של הרה"ק רבי לוי יצחק מברדיטשוב זיע"א שמספרים שאף שיבר זכוכיות וקירות מרוב חשקו לקיים את המצווה החביבה כל כך.
התבוננתי באופן בלתי אמצעי בעבודתו הקדושה וחשתי סיפוק עצום מהזכייה לחזות בעבודת קודש זו. אלא שלפתע… קפאו עיני… הבחנתי לפתע בידו השמאלית, איך שאינו אוחז באתרוג המהודר אחריו חיפש ותר כל כך, ועליו מסר נפשו וכספו, וקנהו ממני בערב החג. כי אם באתרוג אחר, פשוט יותר ומהודר פחות מאשר קנה ממני.
התפלאתי רבות על כך, כשבמחשבתי עולות אפשרויות רבות לפשר המחזה. "שמא נשבר פטמתו" חשבתי, או "שמא נגנב אתרוגו על ידי ברנש כלשהוא, שאפילו על איסור גניבה אינו חש מלעבור כדי לזכות באתרוג מהודר"…
המשכתי להתבונן בעבודת הקודש מוטרד כשאיני יודע באיזה אפשרות לבחור במוחי המתפלא…
סיימתי את התפילה, פניתי ללכת הביתה לאכול את סעודת החג כדת היום, והפליאה פרחה מזיכרוני ומוחי".
עברה שנה.
חג הסוכות שוב מגיע. וכך גם מצוותיו התלויים בו. בערב החג מתייצב ר' שרולק'ה על מפתן דלתו של סוחר האתרוגים כשהוא מחפש אחר אתרוג הכי מהודר שיש לקיים בו את מצות החג. לאחר חיפושים מעמיקים נמצא האתרוג. "חששתי לגלות לו מה מחירו האמתי של האתרוג מחשש לאכזבה עמוקה מאיבודו עקב מחירו הגבוה". סח הסוחר. "אולם ר' שרולק'ה אינו נבהל, במהרה שולף הוא את ארנקו המהוה ושולף את סכום הכסף במלואו, כשהוא נותנו לי כנגד עיניי הפעורות בתדהמה.
מגיע יום טוב ראשון של סוכות. בזיכרוני צפו ועלו מראות עבודת קודשו של ר' שרולק'ה בנענוע ארבעת המינים בשנה שעברה, וגמרתי אומר שאיני יכול להחמיצם גם השנה. לאחר תפילת שחרית חיפשתיו, ושוב מצאתיו בפינתו הנסתרת, מתכונן בחרדת קודש לקיום המצוה החביבה. ראיתיו אומר בהתלהבות את מילות ה'יהי רצון', חזיתיו והנה מצחו נחרש קמטים מגודל העבודה, וכולו אומר שמחה ורננה.
אך, לפתע… שוב קפאו עיניי! כי הנה בידו השמאלית אינו מחזיק כלל את האתרוג אותו קנה ממני בערב החג תמורת טבין ותקילין, כי אם באתרוג אחר, זול יותר, פשוט יותר ומהודר הרבה פחות!
נדהמתי רבות לנוכח החיזיון, כאשר תדהמתי רבתה כפליים, באשר ציפור קטנה במוחי דאגה להזכיר לי שגם בשנה הקודמת התרחש אותו חיזיון פלא. ר' שרולק'ה קונה אצלי אתרוג מהודר שבמהודרים במיטב מצלצליו ומרשרשיו. ובבית הכנסת הינו מוציא אתרוג פשוט שבפשוטים! האפשרויות הרבות לפשר המעשה עלו בי שוב. 'שמא שוב נשברה פיטמתו' או 'שמא הגנב דאשתקד ראה כי טוב וחמד את אתרוגו של ר' שרולק'ה גם בשנה זו'. אפשרויות עלו, אפשרויות ירדו. כאש בליבי פנימה חשתי שמתחת למעשה מסתתרת סיבה אחרת. נעלית יותר. מסתורית יותר. אם כי אינה ידועה לי. חשבתי לגשת ולברר אצלו על פשר החיזיון. אך 'לא הביישן למד', התביישתי לעשות זאת. ובשכך החרשתי.
סיימתי את התפילה, פניתי ללכת הביתה לאכול את סעודת החג כדת היום וכל הפליאה פרחה מזיכרוני ומוחי'…
עברה שנה נוספת.
חג הסוכות מפציע, ועמו מביא הסוחר שוב את אתרוגיו, וכדאשתקד ואשתקדיים ניצב ר' שרולק'ה על יד דוכן האתרוגים ובוחר לעצמו ברשפי קודש את 'הטופ שבטופ', האתרוג המהודר ביותר, עליה הוא מוזיל מהונו ומאונו- בלא לעורר רעש מיותר,
"לאחר תפילת שחרית" מספר הסוחר החסידי. "פניתי שוב לחפש את ר' שרולק'ה. כאשר בשנה זו בנוסף למטרתי הישנה שהיא לחזות בעבודת הקודש של ר' שרולק'ה בעת נוטלו את ארבעת המינים כבן המתחטא בפני קונו, מטרה נוספת וחשובה לא פחות הייתה לי. לידע ולהבחין האם ר' שרולק'ה נוטל את האתרוג המהודר אותו בחר בחנותי בערב החג, או שמא גם בשנה זו כבשנתיים האחרונות ינענע ר' שרולק'ה את מינו כשאתרוג פשוט בידו. מסיבה עלומה ובלתי ידועה…
התדהמה הכתה בי שוב.
מצאתיו לר' שרולק'ה בפינתו הנסתרת אוחז ביד שמאלו אתרוג פשוט שבפשוטים, בעוד המהודר ביותר, אותו קנה ממני בערב החג אינו נמצא בידו. האפשרויות 'שמא נשברה פטמתו' או 'נגנב אתרוגו' לא עלו בי שוב. וכי כמה פעמים יכול פיטם להישבר, ואיזה גנב יגנוב שנה אחר שנה מאותו אדם, ויקבע בכך 'חזקה', וכי שלושה ימי כיפור אינם מספיקים לו לגנב להתחרט על מעשיו ולהפסיק ללכת ד' אמות בלא נטילת ידיים.
הרגשתי שאיני יכול להחריש יותר. התגברתי על בושתי, ולאחר התפילה ניגשתי לר שרולק'ה ושטחתי בפניו באופן ישיר את תמיהתי הכנה בדבר אתרוגיו השונים, בהוסיפי: "הרי רק אתה ואני יודעים שבאמת אתרוגך הוא מהודר ביותר, ולמה בבית הכנסת הנך מנענע כאשר אתרוג פשוט בידך?"
ר' שרולק'ה הופתע. לא ידע שאתפסנו במעשיו. אך כיוון ששטחתי את תמיהתי בפניו ניאות לסבר באוזניי את הסיבה האמיתית להתנהגות תמוהה זו.
"למה אנו מקיימים את המצוות?" החל ר' שרולק'ה בפאתוס. והמשיך. "הרי זה רק לעשות נחת רוח לבוראנו יתברך, שרצה לזכותנו והרבה עלינו מצוות יקרות בחיי היום יום בכלל, ומידי חג בחגו ובמצוותיו הנדירות בפרט. כאשר אנו עושים את המצוות במטרה אחת ויחידה: לעשות נחת רוח לבוראנו!
והנה כאשר אני מגיע לבית הכנסת עם אתרוג מהודר ומפואר כל כך, מרגיש אני שאיני מצליח לקיים את המצווה בשלימותה, פוחד אני שמא ישתרבב במוחי הרגשות גאווה, הרגשה של 'לי יש את האתרוג המהודר ביותר, ולאחרים אין'. מפוחד אני שמלמולי הערכה של סובביי, הרמת הגבות של מכריי ומילות התפעלות של חבריי היקרים, יעיבו על שלימות מצות נענוע ארבע מינים. והתוצאה תהיה שהמצוה המהודרה והנחשקת כל כך תיעשה בשביל חברי והאנשים הקרובים אליי, ותישכח ממני המטרה האמתית שהיא לעשות נחת רוח לבורא יתברך שמו!
ואם כן. מה עושים? אוי לי מיצרי! אוי לי מיוצרי!
מצאתי פתרון פשוט. קונה אני לעצמי אתרוג מהודר שבמהודרים, כדי לנסות לקיים את המצוה בכל השלימות האפשרית. ואף מוזיל לשם כך מזומנים רבים, כפי ראות עיניך. באתרוג זה אני מנענע לפני התפילה, בביתי, במקום בו אין איש שרואה ומתבונן באתרוגי המהודר. ואני מקיים את המצוה בהתרגשות ובשמחה אמתית של קיום המצוה החביבה שציוונו קל. ללא נדנודי כבוד. ללא חלקיקי הערכה מהסביבה. מקיים אני את המצוה אך ורק בשביל לשמח את הקב"ה. לשמוח באמת במצוה החביבה והנדירה של ארבע מינים.
ובבית הכנסת – במקום בו כולם רואים, מדברים, מעריכים ומעבדים, שם מספיק לי בהחלט אתרוג פשוט…
בינו נא….
(מתוך גליון החינוך והמנחה גליון נג.)