מספרים על אחד מנקיי הדעת שבירושלים ה"ה הגה"ח רבי נטע ציינוירט זצ"ל, שבבוקרו של יום אחד, ראוהו עוברים ושבים כשהוא הולך לאטו, ומגשש באפילה משל היה עיור רח"ל, וכך הולך ר' נטע והולך בנחת נשרך לאיטו ונזהר שלא ליפול ממש כאילו היה סומא, אלו שהכירוהו השתוממו מאוד על ר' נטע, מה לו לר' נטע לעשות עצמו כאילו הוא עיור? מה אירע עמו – התפלאו האנשים? אך לאחר זמן מה, ראוהו פוקח את עיניו כשהוא שמח ורוקד מתוך שמחה…
כשראה את מקורביו תמהים לפשר התנהגותו התמוהה, הסביר ר' נטע כך: אני כעת בדרכי לבית המדרש להתפלל, אני הולך לעשות את הברכה "ברוך אתה ה' יוצר המאורות", לפתע הכתה בי המחשבה – אומר ר' נטע – וכי משיג אני נכונה את עומק המתנה של "המאורות", עד שהנני מברך את ה' על כך ואומר "ברוך יוצר המאורות"? וכי משער אני דיו את עומק החסד של הקב"ה המאיר לארץ ולדרים עליה ברוב רחמיו וחסדיו, שאפשר ללכת ברחוב ולראות כיצד ללכת? מברכים כל יום את הברכה "פוקח עיורים", וכי יודע הנני עיוור מהו? וכי יודע אני "חושך"מהו? וכי משער אני נכונה את המתנה בחסדי השי"ת שיכולים לראות דרך העיניים? ולכן – אומר ר' נטע – עשיתי עצמי כעיוור, והרגשתי והבנתי חושך מהו, ראיתי עד כמה קשה סבלו של העיוור ל"ע, וכיצד איננו יכול לסדר עצמו כלל על כל צעד ושעל, וכאשר לפתע פקחתי את עיני "ויהי אור"! אני יכול לראות ב"ה! כעת אני יכול לברך את הברכה של "יוצר המאורות" מתוך שמחה עצומה, ומתוך רגש פנימי של הודיה, כעת הנני משיג את עומק המתנה הנפלאה הזו של "אור", ולכן אני כה שמח!
***
אחים יקרים! הבה ונתבוננה מה עברנו בתקופה האחרונה, הבה ולא נשכח את אלו שהיו סגורים ומבודדים בביתם וצעקו במר ליבם "הוציאה ממסגר נפשי" (תהלים קמ"ב, ח'), ואפילו כשהיו מתקיימים מניינים מצומצמים כפי דרישת הרשויות. בליל יו"ט ראשון של פסח עמדה מכונית של המשטרה ליד בית מדרשינו להשגיח שאף אחד לא ירהיב בנפשו חלילה להיכנס לתוך בית המדרש להתפלל!! לא הרגשתי כאילו אני עומד על אדמת אמעריקא…
כשהיה כאן מצב קשה, בפרט באיזור שלנו שעשו בעיות לאלה שרצו להתפלל במנין, על אף ששומרים על כל הכללים וההוראות, קיבלתי רשות מיוחדת להתפלל בבית המדרש "תולדות מרדכי וויזשניץ", שם התקיימו מניינים מצומצים, רק לאלו שקבלו רשות להיכנס להתפלל.
ביום אחד בעת תפילת שחרית, פרצו פנימה כמה שוטרים, כאשר בחוץ עומדים כמה מכוניות של המשטרה, והיה נדמה כאילו הם מתעסקים כאן בפירצה הכי הגדולה בדורינו, ואף כאשר הראנו להם שאנו מקיימים את התפילות כפי כל הכללים של הרשויות, והיו רק כמה מתפללים מצומצמים, כאשר לכל אחד יש שולחן מיוחד והוא עומד רחוק מחברו, וכל אחד לבוש בכפפות ומסכה על פניו, עם כל זאת לא עזר לנו, והשוטרים התעקשו על איזה שטות שזה לא לפי התקנות, וכל אחד קיבל טיקעט, שאם יצאו "חייב" במשפט, יכולים לקבל קנס על סך אלף דולר וששה חדשים בבית הסוהר, ואין לתאר איך שהרגשתי אז…
את הקנס [טיקעט] שקיבלתי הנחתי למשמרת כדי שאזכור באיזה מצב קשה עמדנו, ואכן, אמנם כעת כאשר חוזרים לבית המדרש להתפלל, עדיין חקוק בעצמותינו המצב הנורא בה עמדנו עד לפני זמן מה כאשר לא הורשנו להתפלל בבית המדרש, וכעת כאשר הולכים להתפלל בבית המדרש, אנו מלאים שמחה והתרגשות גדולה, וכלשון הפסוק "בבית אלקים נהלך ברגש", אבל מה שמוטל עלינו, הוא, לקחת עמנו את ההרגשה הזאת לזמנים הטובים שיבואו עלינו לטובה ולברכה.
אנו רואים דבר מעניין, חז"ל אומרים במסכת אבות (פ"ה מ"ה): עשרה נסים נעשו לאבותינו בבית המקדש, ….ולא הסריח בשר הקודש, ולא נראה זבוב בבית המטבחיים, ולא כיבו הגשמים את האש של עצי המערכה, ולא נמצא פסול בעומר ובשתי הלחם ובלחם הפנים, ולא הזיק נחש ועקרב בירושלים, ולא אמר אדם צר לי המקום.
ולכאורה זה פלא, הלא לא רואים כאן שום דבר שהיה בו נס גלוי, לא היה שם נס כ"קריעת ים סוף", אלא כל הנסים הם דברים ש"לא" אירעו.
אומר הגה"צ רבי יחזקאל אברמסקי זצ"ל, שזהו הנס הגדול ביותר, שהכל הולך ב"ה כשורה בלא שום מכשול, ואלו הם העשרה "נסים" שנעשו לאבותינו בבית המקדש, וע"ז צריכים ליתן שבח והודי' מיוחדת להקב"ה.
יהודי אחד ערך בצפרא דשבתא קידושא רבא לאחר התפילה, שאלו אותו חבריו ידידיו ומכריו "לשמחה זו מה עושה"? למה אתה עושה קידוש? השיב האברך "אתמול הלכתי ברחוב, ומכונית זרקה אותי על הרצפה ר"ל, ויצאתי עם החיים ממש בנסי נסים! ולכן אני עושה קידוש להודות ולהלל להקב"ה". בשבוע אח"כ עשה אברך אחר קידושא רבא, שאלו אותו ידידיו "למה אתה עושה קידוש?" השיב האברך "הלכתי אתמול ברחוב, ומכונית לא הפילה אותי על הרצפה!!"…
הנה, כשבאים לבית המדרש והדלת אינה נעולה, הולכים למקוה והדלת פתוחה, נכנסים להתפלל בבית המדרש ואין מפחדים שמא מאן דהוא "ילשין" עליך שאתה מתפלל, אין שום שוטר שממתין עליך לראות אם אתה הולך להתפלל בביהמ"ד, על זה גופא צריכים להודות ולהלל להבורא כל עולמים, בבית אלקים נהלך ברגש!
מה גדלו מעשיך ה' מאוד עמקו מחשבותיך איש בער לא ידע וכסיל לא יבין את זאת (תהלים צ"ב, ו'-ז'). מפרש הרה"ק הרבי ר' בונם מפשיסחא זי"ע: "מה גדלו מעשיך ה'" – הלא מעשיך ית"ש כה גדולים ורבים הם בחיי היום יום, כשהכל הולך כשורה הרי זה חסד ה' גדול עד למאוד, והם נסים ונפלאות ממש, "מאוד עמקו מחשבותיך" – אני צריך להתעמק במחשבותי ולהבין, איך שייך במציאות כזה דבר – ש"איש בער לא ידע וכסיל לא יבין את זאת" – שיהיה איש שוטה ופתי עלי אדמות שלא יבין ולא ישכיל להתבונן ולהתפעל מגודל מעשי ה' שכל הקורה בחיי היום יום הם נסים ונפלאות, הוא חושב שהכל נעשה מאליו, וכך הטבע להיות כן שהכל ילך כשורה, ורק כאשר הוא רואה איזה נס מיוחד אז הוא מתעורר לשבח להקב"ה.
זכורני, בעת שהיינו בתוך המצב הנורא של הקורונה, התקשרו אלי כמה אברכים וצעקו קולות "אני כבר לא מסוגל לסבול את המצב הזה, זה ממש גיהנום, אפילו בית האסורים יותר טוב מזה, שם יכולים להתפלל במנין, שם יוצאים כל יום לנפוש בחצר ולשאוף אויר צח, שם יכולים לבוא לבקר אחד את השני, ואילו כעת אנו יושבים מבודדים בבית ללא אפשרות להתפלל במנין וללא אפשרות לצאת לחוץ לשאוף אויר צח, ומרגישים כמו אדם בודד כערער בערבה בלא שום גואל ומכיר!"… השני התקשר ואמר בקולי קולות שהוא מרגיש שהוא חלילה יוצא מדעתו, הילדים שלו הולכים לו על העצבים ומשועממים בבית, והוא מרגיש שכבר כלו כל הקיצין! אברך שלישי התקשר ואמר לי "אילו היו לי ילדים בבית, הייתי יכול להתפלל אתם ללמוד עמם" והיתה זו חצי צרה, אבל כעת אנו מבודדים, אני וב"ב לבד בבית, ומרגישים כאילו אנו יוצאים חלילה מדעתנו…
וממילא, כעת שנותנים שבח והודי' להשי"ת, כשהולכים לבית המדרש מתוך שמחה, בבית אלקים נהלך ברגש, צריכים לעשות "קולות". כשבאים לבית המדרש והדלת פתוחה, צריכים להודות ולהלל להשי"ת בקולי קולות לצעוק מעומק הלב מתוך התרגשות ושמחה עצומה עד למאוד "רבוש"ע אתה כה יקר וכה טוב! אני מודה ומשבח לך על המתנה הנפלאה הזו שהדלת של הבית המדרש פתוחה ויכולים להתפלל בבית המדרש פנימה!"…
בימים אלה כשאנו שמחים שזכינו לחזור לבית הכנסת, בבית אלקים נהלך ברגש, צריכים אמנם להיזהר ולהישמר שלא לברוח מבית המדרש. ישנם אנשים שכשמתחילים לומר תפילת "עלינו לשבח", הם עומדים כבר עם רגל אחת מחוץ לבית המדרש, ויש כאלו המהדרין מן המהדרין, ועומדים בב' רגליהם מחוץ לבית המדרש, וידוע מה שאמר המגיד הנודע הגה"צ רבי שלום שבדרון זצ"ל ש"עלינו" זו לא תפילת הדרך, ולמה א"כ אומרים אותה כשהולכים בדרך?… והוסיף ידידינו המשפיע הרה"צ רבי אלימלך בידרמן שליט"א, שאת ה"פעקלעך" [החבילות] כבר אורזים ב"אין כאלקנו", דהיינו שאת התפילין כבר חולצים ב"אין כאלקנו"…
וממילא, לאחר שבכינו וזעקנו "הוציאה ממסגר נפשי", לאחר שבקשנו מכל הלב, שרצוננו לראות את מלכנו – לחזור להתפלל בבית המדרש, כשאמרו ביום טוב פסח את "תפילת טל" ביחידות, כמה התגעגע הלב שנוכל לחזור בקרוב לבית המדרש! ולכן כשאנו נמצאים כבר בבית המדרש, צריכים להיזהר שלא לברוח משם חלילה – התפילה מסתיימת לאחר "עלינו", ואז מתחילים לחלוץ את התפילין… ובשבת קודש מסתיימת התפילה לאחר "אנעים זמירות"…
אנו רואים שהרבי שליט"א (מרן אדמו"ר שליט"א מוויז'ניץ – על ישראל הדרתו קרית וויז'ניץ ב"ב) מוותר תמידין כסדרן להתפלל תפילת מוסף לפני התיבה, וכן "קבלת שבת", ולפעמים "שוכן עד", ומכבד מישהו אחר להתפלל במקומו, ברם על דבר אחד אינו מוותר, על אמירת "אנעים זמירות", שהרבי אומרו לפני התיבה מידי שבת בשבתו.
לפני איזה שנים, התפללתי פעם מוסף בשבת קודש לפני העמוד בבית המדרש הגדול בשיכון וויז'ניץ, וכשהכניסו את הספר תורה לארון הקודש, בטרם התחלתי לומר קדיש, ראיתי את הרבי ניגש אלי ואומר לי: "אנעים זמירות" אני אומר… ועכ"פ, יודעי דבר מסבירים, שלכן הרבי ניגש לאנעים זמירות, כדי שכל הקהל ישארו עד סוף התפילה – עד לאחר אנעים זמירות ולא יברחו קודם לכן…
וממילא, כעת כשנכנסים להתפלל בבית המדרש, בבית אלקים נהלך ברגש, זה הזמן שכל אחד ואחד יקבל על עצמו שלא לצאת מבית המדרש עד לאחר התפילה, והשי"ת יעזור שכל תפילותינו יתקבלו לרחמים ולרצון, וכמו שדברנו, שכשמודים ומשבחים ומהללים להקב"ה על כל החסדים שהוא עושה עמנו מידי יום ביומו, אז הקב"ה בודאי רוצה שנמשיך להודות לו ולומר לפניו שירות זמירות ותשבחות, ואין ספק שהקב"ה ימשיך להשפיע לנו עוד ועוד חסדים, וכולנו נזכה לבני חיי ומזוני, שפע ברכה והצלחה, ולקבל פני משיח צדקנו במהרה בימינו אמן.
(מתוך נועם שיח- מכון אפריון לשלמה)