בחורף תשע"ד הגיע אדמו"ר חשוב מחו"ל לרבינו הגראי"ל שטיינמן זצ"ל בשעת הצהרים ואמר לו: רצוני לספר מעשה איך כבודו הציל את קהילתי:
לפני כשנתיים הגעתי לא"י והצטרכתי לנסוע במונית. נקשרה שיחה ביני ובין נהג המונית, וכשירדתי אמר לי שרצונו להעניק לי ספר. וסיפר לי שזמן מה קודם לכן נסעו במונית שלו נוסעים, שכהכרת הטוב נתנו לו מתנה ספר המביא ד"ת מרבינו – 'מזקנים אתבונן' ח"א, והיות והוא לא בר הכי להסתכל בספרים, חיפש הזדמנות לתת אותו לאדם מתאים, והחליט לתת לי את הספר.
כשעיינתי בספר, סיפר האדמו"ר, ראיתי שכתוב שם הרבה בענין ההתרחקות ממחלוקת, על ויתור ועל בין אדם לחבירו, והכל בצורה פשוטה ברורה מעשית ולא משתמעת לשתי פנים. [וכגון מה שנכתב שם בזה"ל: "אם אחד רב אתך על כסף עד כדי שעלולים להיות שונאים, תן לו! מה איכפת לך? תוותר לו! מוויתור לא מפסידים. ואפילו אם המריבה היא על הרבה כסף, אם בגלל זה תהיו אויבים זה לזה, וותר. אדם לא יודע עיתו. היום הוא פה, ברגע אחד יכול לגמור. אז מה זה הרבה כסף? אמנם אדם צריך לחיות, צריך לאכול, צריך שתהיה לו דירה. אי אפשר לגור ברחוב. אבל הרבה כסף? מה צריך הרבה כסף? הרי ברגע יכול לא להיות פה. ומה יגיד למעלה, היה לי הרבה כסף? יעשו צחוק ממנו…"]
והמשיך האדמו"ר וסיפר למרן: ראיתי שבהשגחה פרטית נשלחו הדברים האלו אלי, היות וקהל עדתי רובם עשירים, והיה אי שקט ומחלוקות רבות ביניהם. עברתי בעצמי מאחד לשני אצל אותם עשירים שבקהילתי עם הספר הנז', ועם כל אחד למדתי דברי מרן הנ"ל".
וסיפר למרן שדבריו הפשוטים עשו על אותם עשירים תקיפים רושם והשפיעו עליהם לסור מהמחלוקת, וכעת שקטו כל המחלוקות ושוררת אהבה ואחוה בין כל קהל עדתו. ומתוך הכרת הטוב, וכן על מנת שרבינו ידע את ההשפעה העצומה של דבריו, ראה לבוא ולספר לו מעשה זה.
(מזקנים אתבונן אמונה וביטחון א עמ' 112)