וימכור את בכורתו ליעקב" (בראשית כה לג).
סיפור מזעזע אותו רשם עד ראיה בחוברת 'מצוות מעשיות בזמן הזה':
ברצוני לספר סיפור מזעזע שבחלקו נכחתי כעד ראיה. שנים מעטות לפני פרוץ מלחמת העולם השניה למדתי בעיר טראנוב שבגליציה. היה שם יהודי בשם עובדיה, בעל איטליז, שקראו לו 'עובדיה קצב'. יהודי תמים וירא אשר נהג לומר הרבה תהלים.
יום אחד בשבתו לפוש בגינת גולדווסר (שם רחוב, ע"ש עו"ד מפורסם), התיישב על ידו איש צעיר בעל השקפות שמאלניות קיצוניות והחל ללעוג לו על זקנו ועל התנהגותו הדתית. בדו שיח פלט האיש הצעיר כי הוא מוכן למכור את כל מצוותיו תמורת עשר אגורות. עובדיה לא הבין חכמות, הוציא מכיסו עשר אגורות ושילם לו תמורת המצוות.
עבר זמן מה, אותו פלוני, שעובדיה לא הכירו, חלה, הועבר לבית חולים בקראקא ונפטר. יומיים אחרי הקבורה הופיעה האלמנה בפני ראש בית הדין בעיר (לא היה אז רב בעיר, אך ראש בית הדין היה גדול בתורה ופוסק מומחה ידוע), וסיפרה כי זה הלילה השני שבעלה בא אליה בחלום (היא תיארה אותו בצבעים קודרים ביותר) ודורש שהיא תרכוש חזרה את מצוותיו מעובדיה הקצב. היא הצהירה שמעולם לא שמעה קודם לכן על סיפור מכירת המצוות.
ראש בית הדין הרגיע את האלמנה והסביר לה שאין זה אלא דמיון ואין לה סיבה לפחד. אולם כעבור יום נוסף הופיעה שוב וטענה שבעלה מאיים לחנוק אותה אם לא תמלא את שליחותו. היא לא נתנה לבית הדין מנוח עד שהוחלט להקים בית דין מיוחד שידון בנושא זה.
בשל העניין הרב שגילה הקהל התקיימה ישיבת בית הדין בקלויז של חסידי צאנז, אולם גדול שנקהלו בו מאות אנשים. בשעה היעודה התאסף קהל עצום. אנשים התעלפו מרוב דוחק. כותב שורות אלה, אם כי צעיר לימים היה, אך גם סקרן גדול, הצליח לעקוב אחרי עובדיה, שעמד מחוץ לאולם בשל מחלתו (סבל ממחלת לב).
בניו של עובדיה היו שונים מאביהם. הם היו קצבים טיפוסיים. הם החזיקו באביהם והדריכו אותו: "אבא, אם הזדמנה לך הזדמנות כזו, יש לנצלה. דרוש מאה אלף זלוטי (הון תועפות בימים ההם). הקהילה עשירה ויכולה לשלם על כך. השיב עובדיה: מה שבית הדין הקדוש יאמר, ישמע עובדיה ויעשה. משפטים אלה חזרו חליפות פעמים מספר, עד שבקעו קולות מתוך הבניין: "עובדיה, עובדיה, בית הדין מחכה לך".
מסקנת בית הדין היתה שלסחר-מכר שבין עובדיה לשמאלן אין כל תוקף, כפי שלא היה תוקף להזיות בני הקצב על מאה אלף זלוטי. הופעתו של הנפטר בחלום – על פי בית הדין – אינה מכוח תביעה אמיתית, אלא בגדר עונש על כך שזלזל במצוות. בית הדין קבע כי תיקונו של המנוח בא על ידי פרסום העובדה המרעישה ברבים.
(הובא במאמרו של הרב רפאל ברלזון, מוסף שבת קודש פר' תולדות)