סיפר תלמידו, הגאון רבי שמואל אליעזר שטרן שליט"א: "שמעתי מרבינו, שראה אצל כל הרבנים שזכה להיות בד' אמותם, וגם נהג כך למעשה שקודם כל פסק של הוראה שהוציא לרבים, חשב ושקל והעלה בדעתו שלא יפגום הפסק הזה ח"ו לעתיד, והוא כעין שנפסק להלכה בשו"ע יו"ד, שלמורה הוראה אסור לפסוק דבר המתמיה לרבים".
"בכל הוראה, היה אומר רבינו, צריך ישוב הדעת וסייעתא דשמייא, שמלבד מה שיהא הפסק נכון ואמיתי על פי ד' חלקי שו"ע, צריך גם שיהא נכון גם מצד החינוך לדורות הבאים, שאין החכמה רק לפסוק ולומר על דבר מותר או אסור, אלא לשקול את התוצאה שתיווצר מחמת ההכרעה, ועל פיה להעמיד את התשובה באורה המדויק והמושלם".
"זכרוני", סיפר תלמידו הרה"ג רבי ישראל דב ויזל שליט"א, "שפעם שאלתיו בהלכה ואמרתי לו נימוק למה נוכל להתיר את המקרה, הוא אמר לי: 'אתה צודק שמעיקר הדין זה מותר, אבל בהוראה אי אפשר להתיר את זה', למדנו כי יש הלכה ויש הוראה למעשה, וצריך הרבה חכמה בהנהגת הציבור, לדעת מה ילד יום ומה ההשלכות של כל הוראה.
"וכך פעם היה להיפך, בתשובה לשאלה מסוימת אמר לי: 'אתה יכול להקל ולנהוג כך'. תמהתי בפניו: 'מה אני יותר גרוע מאחרים?', והוא השיב לי: 'אדרבא, אני יודע שאתה לא תיכשל, אבל לאחרים אינני יכול להתיר'. ובדרך זו העמיד תלמידים שהחדיר בהם את האחריות של ההוראה כלפי הכלל לדורות.
"זכורני עוד, שכאשר התחלתי להתעסק בהוראה, אמר לי: 'דע לך שכל פסק שלך זה פסק לדורות!'. הוא לא הסביר את כוונתו, אבל ההסבר הוא פשוט, שהרי כאשר אדם שואל שאלה, הוא מאמץ את התשובה כהנהגה לחייו. בניו אחריו ממשיכים את ההנהגה של אביהם וכן הלאה. ורצונו היה להבהיר את גודל האחריות והזהירות, המוטלת על רב המורה הוראה, כאשר הוא יודע שדבריו עלולים להשליך לדורות!
"למשל, הזזת זיזים של שעון שבת. יש פוסקים שמתירים להזיז את זיזי שעון השבת, כדי להשאיר את המצב הקיים. כלומר, אם החשמל דולק וחפץ שלא ייכבה, אזי לדעתם מותר להזיז את הזיזים שבשעון על מנת שהשעון לא יכבה את החשמל, וזה יישאר דלוק (עי' שש"כ פרק י"ג סעי' כח). אמנם דעת רבינו היתה לאסור, למרות שלפי ההלכה יתכן שמותר.
"אבל הוא התבונן מה עלול לקרות בהיתר זה. אלו מכשולות עלולים לצאת. יתכן שבני הבית לא יידעו את הכלל שמותר להאריך את המצב הקיים, ואזי יבואו לשנות ולהקדים את ההדלקה או להקדים את הכיבוי. וכשיעירו להם יגיבו: 'הלוא ראינו את אבינו עושה כן בשבת'…
"או שעלול לפעמים כשהשעון כבר עומד על ה'זיז' האחרון שאמור כבר לכבות, ובזה שרק נוגע בשעון עלול לקרב את הפעולה בהזזת כל שהוא, נמצא מחלל שבת. לכן סבר רבינו שלא כדאי להתקרב כלל אל שעון השבת בתוך השבת. הוא ראה את ההיבט, מה עלול לצאת מכל פסק הלכה".
כך נהג במעליות שבת, שסבר, שאם יתירו זאת אף באמצעים המותרים, יתכן שיבואו לידי פירצה שאחרים יתירו אף קלנועית וכדומה, ולכן היתה לו ההוראה הברורה, שכל הוראה צריכה שתהיה בכנפיה זהירות מפני הבאות, שלא יביא לידי פירצה נוספת בחומת ההלכה.
עוד סיפר הגאון רבי יצחק זילברשטיין שליט"א, ששאל את רבינו, אם ניתן להשתמש בחתונות במחיצה העשויה מזכוכית, שרק הנשים יכולות להביט ואילו הגברים אינם יכולים להביט מתוכה כלל. לכאורה היה נראה שיתיר זאת, כי הרי אין הגברים יכולים לראות כלל מהמחיצה, אולם הוא לא הסכים להתיר בשום אופן.
רבינו הסביר את דבריו שאלו הם דברים חדשים, ובשום אופן אין אנו רשאים לחדש דברים חדשים, כי מי יודע איזה דברים חדשים יצוצו לנו מחר. זוהי דוגמה אופיינית על ראייה של פוסק, עם הבטה מרחיקה לכת, שלמרות שבגדרי ההלכה אין בזה בעיה, מכל מקום משום חשש פירצה עתידית יש לאסור.
הוראה משולבת בהשקפה
שיטתו של רבינו בכל הוראותיו, היתה פסיקה לא רק על ההלכה, אלא גם לפי ההשקפה. רבינו התנגד נמרצות להמצאה של המכונות העובדות על ידי 'גרמא' בשבת, ואעפ"י שהיתרים אלו הם עבור בתי חולים במקומות שיש פיקוח נפש. מכל מקום רבינו ראה בזה הרס השבת, משום שבצורה כזו ניתן להתיר את כל ל"ט המלאכות של שבת ח"ו. הוא העדיף שיעשו זאת שלא על ידי גרמא אלא על ידי הדלקה בפועל- בשעת פיקוח נפש- או ע"י נכרי בחולה שאין בו סכנה, מאשר על ידי היתרי גרמא מפוקפקים.
גם בעצם ההיתר של גרמא לא הסכים, משום שמכונה שמייצרים אותה בצורה כזו שהמתג מפעיל את המנוע, מה משנה אם המנוע נדלק ישיר, או ע"י שרשרת של פעולות, הכל נחשב פעולה מכח האדם. 'גרמא' זה רק כשהפעולה באה מאליה.
מאותה סיבה היתה דעתו לאסור לחלוטין 'מעלית שבת', וכן בבית החולים 'מעייני הישועה' לא הרשה להתקין מעלית שבת, והעדיף להתיר לומר לגוי כשצריך עבור חולה, כמו כן ישתדל מאוד והפעיל השפעתו שלא יבנו בבני ברק בניינים רבי קומות, כדי שלא יצטרכו להתקין בהם מעליות שבת מחוסר ברירה.
סיפר הגאון רבי אברהם רובין שליט"א, מרבני העיר רחובות: "כאשר עשיתי 'שימוש חכמים' אצל רבינו, נתבקשתי לשאול את רבינו האם אפשר לעשות מעלית שבת בבניינים רבי קומות, שבהם היה ניתן להשיג דירות מוזלות, 3 חדרים בעשרים וחמישה אלף דולר. היו כמה מן הפוסקים שלאחר שהציבו כמה תנאים בפני היזמים, נטו להתיר, באופנים מסוימים.
"אמנם רק כאשר התחלתי להציג את השאלה בפני רבינו, כמעט הדפני מביתו. 'מה אתה רוצה?', הזדעק 'שבעוד 50 שנה יגיעו בשבת עם רכב כשר לבית הכנסת? ילבשו טלית על אוטו? האומנם בשביל 25 אלף דולר נשתמש בהקלה מתנדנדת?', הוא התחלחל כולו.
"'אספר לך', המשיך רבינו, 'בצעירותי, כשהייתי בוינה, הגיעה לפני רבני העיר שאלת השימוש ב'טייטל', נדנדה ענקית שבה יכלו לשהות בבת אחת עשרות רבות של ילדים, בשבת קודש.
"רבני הקהילה באו לגינה במטרה לעמוד על טיבה של נדנדה זו, כדי לדעת אם יש סיבה לאוסרה לשימוש בשבת. לבסוף פסקו רבני העיר לאסור את השימוש בנדנדה, בהטעימם כי יש בכך איסור של 'עובדין דחול' ולא להשתמש בכל מיני קולות. מאידך גיסא, לא חששו להתיר לעבור במקום שיש בו עין אלקטרונית, המפעילה נורות בפעולות חשמליות שונות, אף שהיו פוסקים שאסרו זאת'.
"דעתו הייתה: 'יסוד מלאכה דאורייתא ע"י ב' דברים דהיינו מלאכת מחשבת, פעולה ומחשבה, אבל מה שאדם הולך כדרכו ברחוב, ואינו עושה שום מעשה מלאכה ותוספת פעולה, ועי"ז נדלק באיזה בית אור, אין זה בגדר מלאכה דאורייתא ואינו דומה למלאכת המשכן…'
"וסיים רבינו: 'כל זה כמובן רק כשעוברים ברחוב, ואין שום כוונה ושום הנאה מהפעולה הנעשית בסביבתו, אך בבתים או מלונות שדלתם נפתחת על ידי עין אלקטרונית, וכל יוצא בזה, וודאי אסור, ויש לברר היטב מה לעשות בכגון דא".
הוראת רבינו בברכת חמה
דוגמא נוספת לכך, ראינו לפני קיום מצוות 'קידוש החמה', שכלל ישראל קיים בערב פסח תשס"ט. בערב שבת הגדול תשס"ט, פורסם ברחובות בני ברק ובכתבי עת, מכתבם של רבינו זצוק"ל ושל יבל"ח הגאון רבי ניסים קרליץ שליט"א, אודות הנשים, כי "אף הנוהגות לברך ברכת החמה, מכל מקום אין ראוי ונכון שנשים יתאספו ברחובות קריה, אלא תברכנה בביתן או סמוך לביתן".
רבינו ראה את מניעת השתתפות הנשים כדבר נחוץ עד מאוד, וזירז רבות את ראש העיר ואת פרנסיה שלא יפרסמו במודעות היכן תתרכזנה הנשים, במעמד שיתקיים בב"ב. לבן גיסו הרה"ח ר' יהודא עקיבא גלבר הי"ו, ששאלו למה הרב החלטי כל כך בדבר זה, השיב רבינו: "מוטב שלא תשאל, הנני רואה סכנה בדבר!".
כאשר נודע לרבי מויזניץ שליט"א על הוראתו של רבינו, מפי הדומ"ץ הגרי"מ שטרן שליט"א, הסתפק האדמו"ר איך ינהגו נשות קהילת ויזניץ במעמד ברכת החמה, שהרי במעמד החמה הקודם שהתקיים בראשות כ"ק רבנו ה'ישועות משה' זי"ע בשנת תשמ"א, כן השתתפו הנשים.
לאחר דיון עם חברי הבד"ץ דויזניץ, החליט הרבי מויזניץ לשגר את הרה"ח ר' צבי פייביש מילר הי"ו אל רבינו, ולהניח לפניו את כל צדדי השאלה. לשמוע את חוות דעתו הגדולה. ר' פייביש הציג לפני רבינו את צדדי השאלה, ורבינו השיב והרחיב בעומק מצוות ברכת החמה, ובנידון המחלוקת אם נשים מברכות או לאו, ולבסוף הוסיף: "שנשים תצאנה בפומבי לרחובה של עיר אין לכך כל מקום! הרי יש אפשרות שהנשים תעמודנה בחלונות ביתן ויביטו על המעמד?!"
על כך השיב ר' פייביש, שהמעמד אינו מתקיים בתוך שיכון ויזניץ, המעמד יתקיים במרחק הליכה מהשיכון, ברחבה גדולה ברח' הרב כהנמן!
כאן פסק רבינו בהחלטיו: "ס'קומט נישט אין פראגע!", על הנשים לברך כל אחת בביתה בגינת הבית, או למעלה על גג הבית, בתנאי שיש שם מעקה, לכל היותר יתאספו חמש נשים ויברכו בצוותא, נשים הרוצות להשתתף במעמד של החסידים, יכולות כיום לשמוע את המעמד דרך הטלפון, והוסיף רבינו: "זוהי טובה גדולה לויזניץ שהרבי שלח לשאול את את השאלה הזו".
וכאן הוסיף רבינו את נימוקו, שמכך ניתן להיווכח בשיקול דעתו הרחבה, וביכולתו לחשב מראש מכשולים העלולים להיווצר: "מנהיג בישראל, מוטל עליו להכיר ולדעת את חלק האנשים ואת חלק הנשים, הנני מכיר את חלק הנשים היטב, ובבוקרו של יום ערב פסח הן לחוצות מאוד, ונוסף שאין זה ע"פ התורה שייצאו לרחובה של עיר, הרי אם יצטרכו ללכת דרך של 10-15 דקות, וישהו זמן ארוך במעמד, ואח"כ יארך זמן נוסף עד שישובו לביתן , עלולים להיווצר מכך מכשולות גדולים בענייני ביטול חמץ ושריפת חמץ! זוהי טובה גדולה שלא ילכו, ועל כן על פי התורה וההלכה אין להם להשתתף!".
(מתוך הספר 'ולא שבט הלוי בלבד')