כפי שהזכרנו בימים הקודמים, ישנם כמה וכמה תנאים המגבילים את ההיתר לספר דבר לשון הרע שנאמר באפי תלתא. אחד מהם הוא, באופן שהשומעים הראשונים הם יראי שמים שנזהרים מדיבורי לשון הרע, וממילא אין הדבר עשוי להתגלות ואם כן אסור לספרו הלאה. והוא הדין אם רק אחד מהם ירא שמים, או שאחד מהם הוא מקרוביו או אוהביו של מי שנאמרה עליו הגנות. כמו כן, אם המספר הזהיר את השומעים שלא לספר, שוב לא שייך היתר זה.
בנוסף, כותב ה'חפץ חיים' שמסתבר שרק באותה עיר שבה נאמרו הדברים שייך ההיתר, אך לא בעיר אחרת, ואפילו אם השיירות מצויות. בביאורים ומוספים שבמהדורת 'דרשו' מביאים, כי יש שכתבו שבזמננו עקב התפתחות אמצעי התקשורת הדבר לא תלוי במקום אלא בעיקר כלפי מי נאמרו, שישנם דברים המסעירים קבוצה מסויימת הקשורה לאותו אדם שעליו נאמר הגנאי, שכלפיהם יש לתלות שכשנאמרו הדברים באפי תלתא, הדבר יתפרסם ביניהם אף אם גרים במקומות מרוחקים, ואילו אצל אחרים שאינם מגלים עניין בסיפור זה, לא יתפרסם הדבר כלל, ולהם יהיה אסור לספר אף שנאמר באפי תלתא.
תנאי נוסף בעניין 'אפי תלתא', עליו אנו למדים בסעיף ט', הוא שאין להוסיף אפילו תיבה אחת, או להטעים את הדברים וכדומה, וכגון לומר "שהמעשה שנשמע על שמעון, יפה נשמע עליו, וכיוצא בזה". שהרי מוסיף בגנותו מעבר למה שהיה עשוי להתגלות. בעניין זה מוסיף ה'חפץ חיים' פרט חשוב הנוגע באופן כללי להלכות לשון הרע: ישנם דברי גנות, שלאמיתו של דבר אין בהם גנות על האדם המסופר. וכגון, שמספרים על דבר רע שאדם עשה בנערותו, אולם הוא כבר שב בתשובה, וכעת אין שום גנאי עליו. או שמספרים על אבותיו, אך הוא אינו הולך בדרכיהם. דברים מסוג זה אסור לספר אפילו אם אינו מוסיף שום מילה ולא מטעים, ולא שייך בזה שום היתר של 'מפורסם' ו'באפי תלתא', כי על פי אמת אין בזה שום גנאי עכשיו, אך המספר, בעצם סיפורו הופך זאת לגנאי.
ב'ביאורים ומוספים' מחדדים ומסבירים, כי בדברי ה'חפץ חיים' כאן מתחדש יסוד חשוב, שאיסור לשון הרע אינו רק כשמחדש לשומעים עובדות שלא ידעו, אלא גם כשהעובדות ידועות אך הוא מפרש אותן לגנאי, או שעל ידי סיפורן הוא גורם שיתגנה, אסור.
עוד מביאים בזה ב'ביאורים ומוספים' כמה וכמה נידונים מעניינים ומצויים לעניין סיפור מעשיו הקודמים של בעל תשובה: בשו"ת שבט הקהתי כתב שאף שכוונתו להרבות בשבחו שהתגבר על יצרו ושב בתשובה, אסור, כיון שלמעשה מתמעט כבודו בעיני השומעים, וגם עלול להינזק מכך וכו', וכן כתב הגר"י טשזנר. אמנם הגר"מ סלומון כתב שבעלי תשובה בימינו שהיו תינוקות שנשבו, הרי הם במעלת המתנדבים והוא תואר של שבח, אשר מי יודע אם היה נולד במצבם היה מוצא את הכוחות והרצון להתנדב לה' כמותם.
ואם מזכיר מעשיו הראשונים בלשון שבח שאין בהם גנאי, וכגון שמספר כמה מעמד וגדולה היו לו ועזב הכל כדי להתקרב להקב"ה, יש שכתבו שמותר, וכן מובא בשם הגר"ש וולבה, שבזמננו שעל פי רוב כשמספרים על בעל תשובה הכוונה לשבחו איך עמד בנסיונות ועזב אורח חייו, הדבר תלוי לפי כוונת המספר האם מתכוין לשבח, ולפי מי שמדבר עליו האם אכן משתבח בכך.
וכן מי שהוא בעל תשובה ואינו מתבייש בכך, ואף מפרסם זאת ומאושר שהגיע לדרגה זו, דעת הגר"נ קרליץ שמותר לומר עליו שהוא בעל תשובה ואף להזכיר מעשיו הראשונים, וכן כתב בשו"ת שבט הקהתי וכ"כ הגר"י טשזנר, ובלבד שמספר זאת כדי להרבות בשבחו. ובשו"ת לחפץ בחיים כתב שאם אינו מפרסם על עצמו שהוא בעל תשובה, אף שאינו מקפיד ואינו מתבייש בזה, כיון שהדבר עלול לגרום לו נזק [שלא יקבלו את ילדיו למוסדות לימוד וכדו'] מסתבר שאסור, ונשאר שם בצ"ע.