יום רביעי כ' בכסלו תשע"ט
חרישה במכונה חשמלית בלחיצת כפתור – האם אסורה מדאורייתא?
אחת מל"ט מלאכות האסורות בשבת, היא מלאכת 'החורש'; ומהותה של מלאכה זו היא – הכשרת הקרקע לזריעה. 'אב' המלאכה הוא חרישת הקרקע במחרישה, שתכליתה הרפיית הקרקע במידה הראויה לזריעה. ואף חרישה בשדה זרועה, שאינה מכשירה את הקרקע לזריעה, אלא מסייעת לצמיחה – איסורהּ הוא משום מלאכת חורש.
וחרישה הנעשית באמצעות הנהגת בהמה בלבד, ללא הפעלת כוח אדם בכלי החרישה עצמו, או חרישה באמצעות מכונה חשמלית, המופעלת בלחיצת כפתור אחת ושאר לאחריה פועלת המכונה ללא מגע יד אדם – נחשבות כמעשה האדם, ואסורות מדאורייתא. וחפירה ועשיית חריצים בקרקע – נחשבות ל'תולדה' של מלאכת חורש, כיון שאף הן מרַפות את הקרקע, ואסורות מדאורייתא.
[שו"ע שלז, א, ומשנ"ב הקדמה ו־ג; ביאורים ומוספים דרשו, 1-2; וראה רמב"ם שבת ז, ב, ומ"מ שם, ד]
באיזה מקרה נחשבת השקאת קרקע כחרישה?
בהמשך לאמוּר: השוואת פני הקרקע היא פעולה המכשירה את הקרקע לקראת חרישה, ולפיכך, מילוי גומה שבקרקע, או הסרת גבשושית, כשבכך מושווים פני הקרקע – אסורים משום מלאכת חורש. וכן מילוי אדמה בקרקע שאינה ראויה לזריעה באופן המכשיר אותה לזריעה – אסור משום מלאכת חורש.
כמו כן, השקאת קרקע העומדת לחרישה בְּמַיִם – אסורה משום מלאכת חורש, כיון שהיא מרַפה את הקרקע ומכשירה אותה לזריעה. וכפי שלמדנו אתמול, גם ניכוש עשבים המכשיר את הקרקע לזריעה – אסור משום מלאכת חורש, (מלבד איסור מלאכת 'קוצר' שיש בכך, כל עוד לא יבשו העשבים לחלוטין). וסיקול אבנים – אף הוא תולדה של מלאכת חורש; ויש שכתב שלדעת הרמב"ם אינו אסור מדאורייתא, כיון שאינו מעשה הנעשה בגוף הקרקע.
[שו"ע שלז, א, ומשנ"ב הקדמה; ביאורים ומוספים דרשו, 4 ו־7]
'פסיק רישא' – המושג וההלכה
מותר לעשות בשבת פעולה המותרת, גם כאשר יתכן שאגב כך תֵּעשה מלאכה האסורה בשבת, משום שאין כוונת העושה למלאכה זו, ובשבת אסורה רק 'מלאכת מחשבת', ולא מלאכת 'אינו מתכוון', כיון שהעדר הכוונה מחשיב את המעשה כנעשה מאליו; וזאת, אף אם מצוי הדבר שמלאכה אסורה זו נעשית אגב פעולה מותרת זו.
אולם, אם הפעולה המותרת כרוכה בהכרח במלאכה האסורה, או שקרוב לוודאי שהמלאכה האסורה תֵּעשה – הרי זה נחשב שכוונתו גם למלאכה זו, והפעולה אסורה. איסור זה מכונֶה 'פסיק רישא', ובמלאכות דאורייתא – איסורו מדאורייתא; אך אם אין לאדם תועלת במלאכה הנעשית אגב פעולתו – ובלשון הפוסקים: 'פסיק רישא דלא ניחא ליה' – הריהו אסור מדרבנן, בין במלאכה דאורייתא ובין במלאכה דרבנן.
[שו"ע שלז, א, משנ"ב א-ג, ושעה"צ ב; ביאורים ומוספים דרשו, 8 ו־10]