יום שני ט' באלול תשע"ט
מדוע מדלגים חלק בראש חודש חלק מה'הלל'?
מעיקר הדין אין חובה לקרוא את ה'הלל' בראש חודש, וזאת על פי דרשת חכמינו ז"ל על הכתוב: "הַשִּׁיר יִהְיֶה לָכֶם כְּלֵיל הִתְקַדֶּשׁ חָג" – "המקודש לחג (= שאסור בעשיית מלאכה) טעון שירה, ושאין מקודש לחג אין טעון שירה"; אלא שנהגו ישראל מימות עולם לקוראו. אולם, מאחר ואין קריאת הלל בראש חודש אלא מנהג, מדלגים בו מ"לא לנו", עד "ה' זכרנו", וכן מ"אהבתי", עד "מה אשיב"; לאות 'היכר' שאין הקריאה חובה מן הדין.
וכמו כן, יש אומרים שאין מברכים על ההלל בראש חודש, משום שלדעתם אין לברך על מנהג; וכן פסק השולחן ערוך. ויש אומרים שרק בציבור מברכים עליו. ויש אומרים שאפילו היחיד מברך עליו, משום שלדעתם ניתן לברך על מנהג; וכן פסק הרמ"א. אך אף לדעת הרמ"א, לכתחילה יש להחמיר לכתחילה כדעה שאין מברכים עליו ביחידות, ולקוראו עם הציבור. וראה עוד להלן בנוגע לקריאתו בציבור.
[שו"ע תכב, ב, ומשנ"ב יב, יד, טו ו־טז]
באיזה מקרה משמשות הברכות 'ברוך שאמר' ו'ישתבח' כברכות של 'הלל'?
מי שאיחר לבית הכנסת, ולא יוכל לקרוא 'הלל' עם ציבור אחֵר לאחר מכן, וכשהציבור הגיע להלל הוא עדיין לפני התפילה, או עומד בין ברכת 'ישתבח' לברכת 'יוצר' – יקרא הלל עם הציבור. ומי שאין לו ציבור לקרוא עמהם, אם יש במחיצתו שני אנשים – אפילו קטנים, שהגיעו לחינוך – יבקשם לענות אחריו ב'הודו' שבהלל. ודינים אלו אמוּרים אף בנוגע לימים שקוראים הלל שלם, אולם בראש חודש יש בכך מעלה נוספת – שבקריאה בציבור, או כעין קריאה בציבור, יוצא ידי הדעה שאין לברך אלא בציבור (ראה לעיל).
וכמו כן, בראש חודש, אם הציבור הגיעו להלל, ולא יוכל לקוראו עם ציבור אחֵר, והוא עומד באמצע פסוקי דזמרה – יקרא עם הציבור; אך באופן זה, לא יברך על ההלל, כיון שיוצא ידי חובה בברכות 'ברוך שאמר' ו'ישתבח'; ובכך יוצא אף ידי הדעה שאין מברכים על ההלל בראש חודש (ראה לעיל). ברם, בימים שבהם קוראים הלל שלם, שעליו מברכים לכל הדעות, אסור לעשות כן, כדי שלא להפסיד את הברכות.
[שו"ע תכב, ב, ומשנ"ב טז ו־יח; ביאורים ומוספים דרשו, 19-20]
האם מותר לדבר בין שחרית ל'הלל'?
חכמינו ז"ל דרשו מהפסוק שב'הלל': "מִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ עַד מְבוֹאוֹ מְהֻלָּל שֵׁם ה'", שזמן קריאת ההלל (מלבד ההלל שקוראים בליל פסח) הוא מהנץ החמה ועד לשקיעתה, כלומר, במשך כל היום. ומכיון שלמדו דין זה מ'מזרח שמש', יש להחמיר שלא לקוראו אלא מהנץ החמה ואילך, ולא מעלות השחר; ומה גם שהזמן שמעלות השחר ועד לזריחת החמה נחשב אצל הבריות ללילה, (ועוד, שרוב האנשים אינם בקיאים בדיוקי הזמנים); אך בשעת הדחק, ניתן לקוראו מעלות השחר ואילך.
ויש אומרים, שלהלל יש שייכות מסוימת לתפילת שחרית, ולכן לכתחילה יש להסמיך את קריאתו לשחרית, וכנהוג, שקוראים את ההלל מיד לאחר חזרת הש"ץ של שחרית. ומטעם זה גם אין לאכול בין שחרית להלל, אך מי שנצרך לאכול מטעמי בריאות, אינו צריך להקפיד על כך אפילו משום 'מידת חסידות'. ויש אומרים שאין להפסיק בדיבור בין שחרית להלל, אך רבים חולקים ומתירים.
[ביה"ל תכב, ב, ד"ה וקורין; ביאורים ומוספים דרשו, 12-13]