היום נלמד: 'שומע כעונה'
יום שני כ"ח ניסן תשע"ז
האם ניתן להוציא אדם ידי חובה בברכה כשהמברך אינו מחויב בה?
לכתחילה לא יוציא אדם את חבירו בברכה אלא כשהוא עצמו גם כן מחויב בברכה. ובדיעבד, בברכת המצוות יצא השומע ידי חובתו אף כשהמברך אינו מקיים בעצמו את המצוה, כיון שכל ישראל ערבים זה לזה לקיום המצוות, והרי זה כאילו המברך עצמו מחויב במצות חבירו. אבל בברכת הנהנין - כיון שאין האדם חייב להנות, וחובתו לברך היא רק משום רצונו בהנאה, אין הערבות מחייבת את חבירו בברכתו, ולפיכך, מי שאינו נהנה בעצמו אינו רשאי לברך עבור חבירו; ואם עבר ובֵרך, ברכתו לבטלה. [משנ"ב יד-טו; ביאורים ומוספים דרשו, 12; וראה שם, 13]
באיזה מקרה חשובה עניית אמן יותר מהרגיל?
על כל ברכה שאדם שומע, חייב לענות 'אמן', ואם יוצא ידי חובתו בברכה זו מדין 'שומע כעונה', חובתו בעניית אמן גדולה יותר, כדי להראות בכך שניאות לַברכה וחפץ לצאת בה ידי חובה. ובברכת המצוות, כאשר המברך בעצמו כבר קיים את המצוה (ראה לעיל) - יתכן שאם השומע לא ענה אמן לא יצא; אך אם המברך בעצמו גם כן מתעתד לקיים כעת את המצוה, וכן בברכת הנהנין שאין המברך מוציא אחר ידי חובה אלא כשנהנה בעצמו, כנ"ל - יוצא השומע ידי חובה אף אם לא ענה אמן. [שו"ע ב, ומשנ"ב יז; ביאורים ומוספים דרשו, 19]
כיצד יתכן שיאמר אדם ברכה שהוא מחויב בה והיא תהיה 'ברכה לבטלה'?
לקיום דין 'שומע כעונה' בברכה, נדרשת כוונת המברך להוציא ידי חובה, וכוונת השומע לצאת. ואם קבעו ביניהם מראש שהאחד יוציא את חבירו בברכה, או שהגיעו למקום על מנת כן - יצא השומע ידי חובה אף אם לא התכוון במפורש בשעת הברכה לצאת ידי חובה. והשומע לא יענה 'ברוך הוא וברוך שמו' לאחר הזכרת שם ה' שבברכה, כיון שבשמיעתו הוא נחשב כמברך בפיו, והרי זה 'הפסק' באמצע הברכה; ובדיעבד לא יברך שנית. והמכוון לצאת ידי חובה בשמיעה, לא יברך גם בפיו, כיון שזו ברכה לבטלה. [שו"ע ב-ג; ביאורים ומוספים דרשו, 20]