מה הם התנאים המחייבים בן א"י לנהוג שני ימים טובים בחו"ל? • האם בן א"י השוהה ביו"ט שני בחו"ל צריך להניח תפילין? • ומה דינו של בן חו"ל השוהה בא"י ביו"ט? • שיעור הלכה מעניין במשנה ברורה חלק ה' סימן תצ"ו סעיף ג' עד סוף הסימן במסגרת לימוד 'דף היומי בהלכה'
בני ארץ ישראל שבאו לחו"ל להתארח ולא על דעת להשתקע שם, אלא דעתם לחזור למקומם, אם הם באו למקום יישוב של ישראל, הדין הוא, שהם מקבלים לחומרא את הדינים כמקום שבאו לשם, והם צריכים לנהוג יו"ט שני ימים טובים, אבל אם אין דעתם לחזור לא"י, אלא דעתו להשתקע בחו"ל, כל זמן שלא הגיע ליישוב, מותר ביו"ט השני וצריך לנהוג יו"ט אחד בלבד, כיוון שעדיין לא הוקבע להיות כמותם, אבל אם הגיע ליישוב, הדין הוא, שהוא נעשה כבן חו"ל, וצריך לנהוג שני ימים טובים, ויש מחלוקת במ"ב, האם דווקא כשהגיע ליישוב של ישראל, או אפילו אם הוא הגיע ליישוב של גויים.
כתבו הפוסקים, בני א"י שבאו לחו"ל ודעתם לחזור לא"י, צריכים לנהוג את החומרות של בני חו"ל, ורק בפרהסיא ולא בצינעה, וכיוון שעירובי תבשילין הוא מילתא שבצינעה, אם חל יו"ט שני בערב שבת, אמנם הם צריכים לנהוג ולהחמיר שלא לעשות מלאכה ביו"ט שני, כי זה דבר של פרהסיא, אבל אינם צריכים לערב עירובי תבשילין, וכן ביו"ט שני מתפללים של חול ולא של יו"ט, כיוון שזה דבר שבצינעה, ואף אחד אינו יודע איזה נוסח הם אומרים בשמונה עשרה, וכן להניח תפילין בצינעה, כיוון שדעתם לחזור, וצריכים לנהוג כחומרי המקום שיצאו משם, אבל צריכים ללבוש מלבושי יו"ט, כיוון שמלבוש הוא דבר של פרהסיא.
בן חו"ל שבא לא"י, ודעתו לחזור לחו"ל, נותנים עליו חומרי מקום שיצא משם, ונוהג שני ימים טובים, ואת תפילות יו"ט מתפלל בביתו בצינעה, ואם דעתו שלא לחזור לעולם, יתנהג כבני א"י.
כתבו האחרונים, אדם שעקר דירתו עם אשתו ובניו כדי להתפרנס במקום אחר, ומצא שם את פרנסתו, אע"פ שבשעת עקירתו הייתה דעתו לחזור למקומו, בכ"ז הוא נקבע לפי המקום שהוא שם, כיוון שעקר עם אשתו ובניו, וגם מצא שם פרנסה, ומסתמא הוא לא יזוז משם, וכתבו עוד, אדם שהלך לחו"ל או לא"י, ואשתו נשארה במקום הראשון, הדין הוא, שאם אין דעתו לחזור למקומו הראון, אע"פ שאשתו נשארה במקום הראשון, נותנים עליו את הדינים כפי המקום שהוא בא לשם, כיוון שאין דעתו לחזור למקומו.
השיעור המרתק בדף היומי בהלכה
מאת הרב אריה זילברשטיין שליט"א