סיפר הגה"צ רבי גמליאל רבינוביץ שליט"א: מעשה היה בבחור אחד בן למשפחה חרדית חשובה, שירד לא עלינו מדרך התורה והמצוה למגינת לב הוריו ומשפחתו. כמה שניסו לדבר אל ליבו, לא הועיל ולא כלום. לבו ננעל בקרבו והקליפה הקשה שלטה בו בחוזק.
בהיותי מכיר אותו ואת משפחתו, שמרתי אתו תמיד על קשר של אהבה, אבל לא הועלתי בו להחזירו אל דרך הישר. וכשראיתי שאין הדבר בהישג ידי, הפסקתי לדבר עמו מענייני אמונה והשקפה, וקיימתי בעצמי המצוה הידועה (יבמות סה:) שלא לומר דבר שאינו נשמע… עד שנותר הקשר בינינו רק בשאלות של אהבה וקירבה, כשאני מראה לו תמיד שהוא אהוב עלי ומוערך אצלי בכל מצב שהוא. אבל ככל שהתדרדרותו התגברה, כן הקשר בינינו התרופף ונחלש, מטבע הדברים כבר לא התאים לו לבוא אצלי הרבה.
והנה יום אחד בימים שלאחר הפסח, הופיע הבחור פתאום בביתי, והודיע לי לתדהמתי שחפץ לשוב בתשובה, ומתחרט מן הצעד שעשה! כמובן, קרבתי אותו באהבה ושיבחתיו על אומץ לבו להודות בטעותו. נכנסתי עמו לשיחת נפש שבמהלכה סיפר מעט על קורותיו לאחרונה, עד שגילה סגור ליבו ומה גרם לו לחזור בתשובה.
התברר, שבביתו של בחור זה, ההכנות לחג הפסח נעשות תמיד ביגיעה ומסירות נפש עצומה, ומתוך שמחה עמוקה שבלב. כל בני המשפחה נרתמים לעבודה קשה זו בשמחה ובאושר רב ומצפים לה בכיליון עיניים.
והנה, בחור זה, התבונן בעבודתה הנפלאה של אמו בכל לב ונפש, לנקות ולצחצח וכו', ומאידך בגודל הכנותיו של אביו, שהיה מחמיר גדול בחג הפסח שלא לקנות כלום ממה שלא אכלו בביתו בילדותו! (אין דער היים…) ולא הסכים לשנות מאומה מדרכי אבות, אף כי ברוך השם איכשר דרא וניתן להשיג כיום הרבה מוצרים לחג הפסח עם ההכשרים המהודרים ביותר!
ואף שהבחור התבונן מן הצד בכל העבודה כמי שאינו שייך לכל החגיגה הזאת, אבל הדבר שהכי הפליא אותו היה השמחה והסיפוק והאושר הגדול של בני משפחתו, הקטנים עם הגדולים, בחומרותיהם הקשות…
לא זו בלבד שאף אחד לא התלונן כלל על העדר השוקולד (השוויצרי) המיוחד של פסח… ולא על שאר המאכלים והממתקים המצויים לרוב גם בהכשר הבד"ץ שנמנעו מפיהם בימי הפסח מחמת החומרות, ובודאי שלא על העבודות הקשות שאינם נגמרות לעולם, שהרבה מהן היו נראות בעיניו כמיותרות לגמרי – אלא אדרבה, כל בני משפחתו, ובעיקר אביו ואמו, היו שמחים ומאושרים מאד בעבודתם וטרחתם הקשה! גם שאר בני המשפחה הבנים והבנות, נסחפו כולם בלהט ובחיות דקדושה הממלאה את הלב ואת הנפש לכבוד חג המצות.
ופתאום רואה הוא לאחר כמה שבועות של עבודה קשה ורצופה, שכל הבית השתנה לגמרי. זה לא היה אותו בית, הכל נוצץ ומבריק, ובני המשפחה מלאים תחושת סיפוק ושמחה דקדושה. הם הוכיחו לעצמם שהמבצע הגדול ביותר של השנה, הצליח ברוך השם למעלה מן המשוער!
והנה זה הבחור, עיקר יסוד הבעיה שגרמה לו להתרחק מספסל הלימודים ולעזוב את הישיבה היתה, שתמיד אמר שאינו יכול ואינו מסוגל! זה קשה לו מדי… כולם יכולים אבל הוא לא! הוא לא יכול להצליח במבחנים, הוא לא יכול לשבת וללמוד כמו כולם, הוא לא יכול לקום בבוקר לתפילה וכו'. עד שהתרגל לפתגם הקבוע הזה, ובכל דבר שביקשו ותבעו ממנו הוא באחת: "אינני יכול!" לא היו לו את הכוחות ואת החשק ואת הרצון, לומר לעצמו: "כן, אתה יכול!!!" וכך הלך ייאושו וגבר מיום ליום, והוא התדרדר יותר ויותר.
ברם עתה, בראותו את המראה הגדול הזה, של המבצע הגדול שבהכנת הבית לקראת הפסח, וכל התרוצצות המשפחה סביב זה, הוא פתאום קלט שכשרוצים באמת אפשר הכל! אין "לא יכול", "לא מסוגל" – יש "לא רוצה!" וההוכחה: שברצון אמיתי ושמחת לב ונפש, הצליחו הוריו בדברים שנראו בעיניו כקשים ביותר…
הוא הסיק אפוא לעצמו מכל המבצע הזה, שעם רצון אמיתי הכל אפשרי! הלא אף אני בן למשפחה הנפלאה הזאת, אמר הבחור לעצמו, מדוע שלא אוכיח שגם אני מסוגל?! ובכן, אזר עוז וגבורה ועשה מהפכת ענק בנפשו מקצה אל קצה. לקח את עצמו ברצינות לידים, ובתוך תקופה קצרה של התמסרות עילאית בלב ונפש חדורים ברצון עז, נהפך לאחד המתמידים החזקים שבישיבה, ולאחד הבחורים הטובים ביותר בעולם הישיבות!
יש בטיב מעשה נורא זה גם מסר חזק להורים: אל תרבו בדיבורים, הרבו במעשים! דוגמא אישית אחת שוה פי כמה מכל המילים. כשרואה הילד, ולומד הכל בעצמו בלי אף מילה, זה שווה הרבה יותר מהכל, והתוצאות יוכיחו! וכמו שאמרו חז"ל (ב"ב ט.) גדול המעשה וכו' עיין שם ובתוספות קידושין (מ:).
(טיב הקהילה)