"ודאי מדת הרחמים היא קיומו של עולם, שלא היה עומד זולתו כלל וכלל… כי לפי שורת הדין ממש היה ראוי שהחוטא יענש מיד תיכף לחטאו בלי המתנה כלל, וגם שהעונש עצמו יהיה בחרון אף כראוי למי שממרה פי הבורא יתברך שמו… אמנם מדת הרחמים" וכו'
שח הגה"צ רבי אלימלך בידרמן שליט"א: סיפר לי יהודי מארצות הברית, בעל נכסים רבים, שבבעלותו עומדות כמה וכמה דירות באזור מסוכן אשר גנבים מצויים בו למכביר, עד שבכל דירה שאינה מושכרת הוא מוכרח לשלוח איש מאנשיו לשהות בה, כי בלאו הכי פורצים הגזלנים לבית ושודדים על אתר את כל הרכוש.
באחד הימים בהגיע היהודי אל הדירות, יצא מרכבו ושכח על הכסא ארבעים אלף דולר טבין ותקילין צרורים בצקלונם, ועליהם היו מונחים שני נגנים. משחזר, מצא שגנבים שברו את החלון וגנבו את שני הנגנים – ס"ה הפסד של חמש מאות דולר לתיקון החלון ועוד ארבעים דולר על הנגנים, אך כל סכום הכסף נשאר במלואו בחסדי ה'. נתמלא היהודי שמחה, ובגיל ורנן נתן שבח והודאה לבורא עולם ששמר לו על כספו.
הוסיף היהודי ואמר: אחר מעשה התבוננתי בעצמי ואמרתי: אם לא היה לי שם סכום גדול של מעות בנוסף לנגנים, הרי הייתי מתמלא צער ועגמ"נ על הפסד ממון של חמש מאות וארבעים דולר, אך כעת שכנגד ההפסד ניצלו לי שאר המעות הרבות, שמח אני ומודה לאלוקי. מכאן עלי ללמוד לכל עת וזמן כאשר יארע לי ח"ו איזה מקרה של עגמ"נ – לשמוח בה ' אלוקי בשאר הרכוש, הצאצאים ושאר הקנינים אשר חלק לי ה'.
(באר הפרשה)