כֹּל חֵלֶב יִצְהָר וְכָל חֵלֶב תִּירוֹשׁ וְדָגָן רֵאשִׁיתָם אֲשֶׁר יִתְּנוּ לַה' לְךָ נְתַתִּים (במדבר יח יב).
באחד מימי בין הזמנים בעת ששהה הגרב"צ פלמן זצ"ל למנוחה קצרה באחד ממושבי הארץ, עסק בלימוד הלכות תרומות ומעשרות. באחד הימים למד את ההלכה של אילן שנטעו בתוך הבית, אם פירותיו חייבים במעשרות או לא, שהרמב"ם (הל' מעשר פ"א ה"י) כותב שהוא חייב במעשר מדרבנן והראב"ד חולק וסובר שאפילו מדרבנן אינו חייב, והאריך הרבה בבירור כל פרטי הדינים בזה.
ביום שלמחרת התקשר אדם ושאל בדיוק את השאלה הזו. הוא שתל ירק בתוך הבית, ועתה גדלו כמה ירקות והוא מעוניין לאוכלם, האם ואיך צריך לעשרם. בלא לדעת את פרטי הדינים בזה, היה כל אחד משיב שזה בוודאי טבל גמור וחייב לעשרו כדין טבל ובברכה. אבל עתה לאחר שהיה עסוק ראשו ורובו בדינים הללו השיב לו הגרב"צ כפי כללי ההלכה, שכיון שהוא מחלוקת הרמב"ם והראב"ד (והשו"ע לא הכריע בדין זה, שכלל לא הביאו להלכה) ממילא צריך לעשר ללא ברכה.
התפעל הגרב"צ מיד ההשגחה העליונה, שבדיוק בעת הזו כשסיים לברר את ההלכה הזו נשאל עליה. וסיפר, כי מסופר על החתם סופר שהשאלות שהגיעו אליו בכל עת היו כפי הסוגיות שעסק בהן בלימודו בישיבה. בזמן שלמד מסכת יבמות באו שאלות בדיני ייבום, ובזמן שלמד מסכת חולין באו שאלות בדיני שחיטה וטריפות, והיתה זו סייעתא דשמיא שתמיד יהיה מונח בסוגיה שעליה נשאל, שיידע לברר את הדין לאמיתו.
(שלמים מציון)