יצוא יצא בעל ה'אור חדש' זצ"ל מביקור אצל רופא בשכונה ירושלמית מרוחקת בלתי מוכרת לו. ביקש מאדם ברחוב שידריך אותו כיצד יגיע משם למקום מגוריו באזור החרדי.
הוליך אותו האיש לכיוון תחנת האוטובוס, אך לפתע נעצר וסיפר לו: "אתה רואה את הבית הזה? כאן התגורר הסופר… עד שמת לפני שלוש שנים. קודם מותו ציווה על בני משפחתו, שבשעת הלווייתו יקיפו עם המיטה שלו את הגינה שבע פעמים, וטעמו ונימוקו עמו: 'הואיל ועמלתי כל ימי חיי על ייפוי ושיפוץ הגן המפואר מסביב ביתי, הרי נתחבב לי הגן הזה כל כך עד שנעשה לחלק מנשמתי. חביב עלי המקום הזה מאוד, עד שרוחי ונפשי מרחפות עליו וקשה עלי הפרידה…'
"כיוון שכן, הוא מצווה שלכל הפחות לפני קבורתו תופגן חיבתו אל הגן הזה, מקום שבו השקיע כה הרבה מנפשו ואהבתו" (מחישוב זמן ההתרחשות, כנראה מדובר במי שדמותו ניבטת משטרות החמישים שקלים…)
סיפור משונה, אלא מאי?
אך מה מלמד אותנו הסיפור הזה? – תבע הגר"ח זייציק ואמר – "הסיפור המשונה הזה מלמד אותנו, עד כמה צריך האדם להיות קשור אל מקום קדוש, בית התלמוד, ששם הוא גדל ומשקיע בו את נשמתו, רוחו ועמלו. מקום שאפשר לו להתגדר, להתפתח ולפתח את נעלמות ליבו, את כשרונותיו ואת יצירות נפשו, ולבצע עליות על גבי עליות – ובטח המקום ההוא ימליץ טוב בעדו וימצא מרגוע לנפשו, שיוכל להגשים ולבצע את כל היצירות הנעלמות שבתוך נפשו, את כל ההופעות, התעוררות, הניצוצות והאורות שיוכל להוציאן מן ההעלם אל הגילוי.
לכל אחד יש את 'הגינה' בה שקד על ייפוי נפשו. את החיידר, הישיבה קטנה-גדולה, הכולל, ובית המדרש… ומה שנפשו של אדם נכספת לשם – אין זו נוסטלגיה גרידא, אלא שנפשו אכן קשורה למקום, ולא עוד, אלא שאותו מקום אכן מסוגל להמשך התעלותו.
(הרב ישראל למברגר, 'מעשה למעשה', יתד נאמן פר' לך לך תשע"ד)