הרב ישראל ליוש
"וּפָנִיתִי אֲלֵיכֶם וְהִפְרֵיתִי אֶתְכֶם"… (כו ט)
כאשר היה האדמו"ר מטאלנא שליט"א בחור צעיר, נפש עם משפחתו בכפר סיטרין, ליד חיפה. כידוע, כ"ק האדמו"ר בעל ה'בית ישראל' מגור זצ"ל היה בימות הקיץ בחיפה. "יום אחד" – סיפר האדמו"ר מטאלנא – "התפללתי מנחה בשטיבל של גור בחיפה, ולאחר התפילה הזמין אותי ה'בית ישראל' לחדרו…"
"מה מעשיך כאן?" שאל אותי ה'בית ישראל'
– "משפחתנו נופשת קרוב, בכפר סיטרין!" עניתי, "מה עשית היום?" הוסיף הבית ישראל להתעניין
– "שיחקתי…."
– "במה שיחקת?"
– "בכדורגל…"
-"כמה זמן שיחקת…?"
– אינני יודע…!
"שמעתי פעם" – אמר ה'בית ישראל' לטאלנע'ר רבה – "שמה שכתוב: 'אם בחוקותי תלכו… ופניתי אליכם…' זוהי גם ברכה, אתן לכם זמן ופנאי!, ותמהתי" – המשיך ה'בית ישראל' את דבריו – "הרי בפסוקי הקללות גם נאמר 'ונתתי פני בכם…', אם כן, פניות זמן, זוהי ברכה או קללה?
"אך תירצתי, אמר ה'בית ישראל', שאכן זמן ופנאי יכולים להיות ברכה, אך ח"ו יכולים גם להיות קללה. אם אדם מנצל את הזמן שנתן לו הקב"ה לקיום תורה ומצוות, הרי זו ברכה גדולה אם יהיה לו הרבה זמן. אבל אם חלילה הוא מבלה את זמנו להבלים, אי"ז ברכה כלל, וחובה עליו להפוך את זמנו לברכה…
"אתה יכול לשחק…" – סיים ה'בית ישראל' את דבריו לנער מטאלנא – "אבל תחליט שאתה משחק חצי שעה… קח איתך שעון ואחרי חצי שעה בדיוק תפסיק ותלך ללמוד".
***
כיוצא בדבר, סיפר הרה"צ רבי אשר אנשיל קליין זצ"ל על זקנו מרן המהר"ם שיק זצ"ל, שהלך פעם בשוק וראה קבוצת יהודים יושבים ומבלים זמנם במשחק קלפים. כאשר ראו המשחקים את המהר"ם שיק ניסו להסתיר את הקלפים, שאל אותם המהר"ם שיק: "מה אתם עושים…?" "מיר פערטרייבן די צייט…" ענו, [ביידיש/דויטש' למילה 'פערטרייבן' יש שתי משמעויות 'מעבירים' ו'מגרשים'] אמר להם: "טרייבען זי צו מיר…" [תגרשו אותו אלי…].
***
מרן ראש הישיבה הגאון רבי מיכל יהודה ליפקוביץ זצ"ל התבטא על מְבַלֵי הזמן: 'לעצלן, יש הרבה זמן, ואת אותו הזמן, הוא עושה הרבה זמן, ולכן אין לו זמן…'
וראויים הדברים למי שאמרם, ראש הישיבה זצ"ל היה מייקר את זמנו מאוד, והיה מנצל כל רגע קט, כפי שסיפר המגיד מישרים רבי ראובן קרלנשטיין זצ"ל: פעם נזקק רבי מיכל יהודה לנסוע לנתניה, לניחום אבלים אצל משפחת רבי יעקב שכטר זצ"ל, באותם ימים הנסיעה בתחבורה ציבורית היתה ארוכה ומפרכת, ולכן התארגנו קבוצת אברכים מכולל 'חזון איש' לנסוע יחד במונית.
בהגיע השעה שנקבעה, הופיע רבי מיכל יהודה בשערי בנין הכולל, אלא שאז נאמר לו שעדיין ממתינים למספר האנשים הנדרש כדי למלא את המונית. מיד כאשר שמע כך ראש הישיבה, לא התמהמה, ניגש לארון הספרים, נטל לידו גמרא והתיישב ללמוד בשקיעות רבה, בעוד כל אותו זמן הסתובבו האחרים אנה ואנה, כשהם תרים אחר אדם נוסף שיהיה מעוניין להצטרף לנסיעה.
לאחר זמן ארוך של לימוד, קם רבי מיכל יהודה ממקומו וניגש לברר האם אכן יש סיכויים שתתארגן הנסיעה, כי אם היא מתמהמהת, עליו ללכת עתה אל הישיבה.
רבי ראובן סיים את המעשה ואמר: "מעשה זה נחרט ונחקק בלבי, כי הוא לימדני במוחש יקרת הזמן מהו, והוא השפיע עלי רבות, שנים ארוכות, כיצד לייקר ולנצל כל רגע ורגע".
***
ומענין לענין באותו ענין, מנהג היה להגאון רבי מיכל יהודה זצ"ל ללמוד עם חמשה מנכדיו ביום השבת, לאחר תפילת מוסף, בחדר השיעורים שלו בישיבה. באחת השבתות, לאחר שסיימו את לימודם בשעה הקבועה, וכבר ירדו במדרגות לקומה התחתונה, בדרכם לביתם, העיר אחד הנכדים שהשעון שבחדר השיעורים ממהר בעשר דקות.
שמע זאת רבי מיכל יהודה, והגיב: "נו, אז אפשר עוד ללמוד…", ובזריזות טיפס ועלה שוב לחדרו, התיישב עם נכדיו סביב השולחן, פתחו את הגמרות ושקעו שוב בלימוד עוד כמה דקות…
אמרו על כך הנכדים: "יותר מעצם הלימוד באותן דקות בודדות, היה זה לימוד נוסף שנחקק לעד בלבבות, מהי ערכן של עשר דקות".