"וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן" (ויקרא כ"ג, ג')
החידושי הרי"מ אמר על מה שכתוב "מחלליה מות יומת", הרי מידה טובה מרובה, ואם כך, מי שמקדש את השבת, על אחת כמה וכמה שהשבת נותנת לו חיים.
שמעתי היום את הסיפור דלהלן, שממש כדבריו של החידושי הרי"מ, שמירת השבת והמסירות נפש הצילתו ממוות לחיים. אברך שהיה אצלי סיפר לי ששמע את הסיפור מפי בעל המעשה בעצמו, היושב בבית הכלא בארה"ב.
אותו אברך אמריקאי, נגזר עליו לאחרונה בבית המשפט בארה"ב לדאבון הלב עונש כבד, מאסר של שמונה וחצי שנים בבית כלא. ורק זה עתה ממש החל לרצות את עונשו בכלא. קשה לתאר את מצבו הקשה של אותו אברך – מנחם שמואל בן טויבע – שהשי"ת יחוס ויחמול עליו, שייצא במהרה מאפילה לאורה ומבור כלא לחרות, הרי השי"ת הוא כל יכול.
יהודי זה הוא יהודי אחד הנמק בבית כלא, שכולו עבריינים מן הסוג השפל והנמוך ביותר.
בבית הכלא אתה מאבד את כל זכויותיך. אחד מחוקי הכלא אומר שבבגדיו של אסיר אסור שיהיה שום דבר. הכיסים שלו חייבים להיות בכל עת ריקים לחלוטין.
בבדיקה שיגרתית נמצא בכיסו לא פחות ולא יותר מאשר: בול!… בול דואר שהחזיק לצורך שליחת מכתב לבני משפחתו או לחברים. בחדר מותר לך להחזיק בולים כאוות נפשך, אבל בכיס… איסור חמור בהחלט! בתי הכלא הפדרליים בארה"ב, מענישים בכל חומר הדין אפילו על העבירות הקטנות ביותר, כמו שאת של החזקת בול בכיס. תיכף ומיד הביאו אותו לפני שופט על 'העבירה החמורה' שעבר. זה היה ביום שישי אחרי הצהרים סמוך לזמן הדלקת נרות. השופט התעכב ונכנס לדיון מאוחר כאשר השבת כבר ממשמשת לבוא. הוא עיין בתיק ואחרי כמה דקות חרץ את דינו של האסיר היהודי דנן:
14 יום לא תוכל לצאת מתא הכלא שלך!
יש להדגיש כי באופן כללי, האסירים יכולים לצאת מתא הכלא שלהם לחדר האוכל. ולחלץ קצת את עצמותיהם בחצר תחת כיפת השמיים, וגם לשוחח בחברה לזמן קצר, ויש כאלה שמתירים להם לשחק. אמנם הם סגורים בתא המאסר בכלא, אבל מדי יום יש לכל אסיר זכות לצאת מחדרו כמה פעמים ביום וכך הוא מקל במקצת על הרגשתו הנוראה שנשללה ממנו החרות.
האסיר דנן שמע את פסק הדין, ואין צריך לומר שהדבר לא גרם לו שמחה וגיל. כעת היה עליו להיות בכלא אמיתי שבועיים ימים. לא לצאת מתא הכלא הקטן 14 ימים. כלא בתוך כלא. אבל לא בכך הסתיים העניין.
השופט מבקש מהאסיר לחתום במו ידיו על פסק הדין, שהוא מודע לכך שעבר על חוקי הכלא והחזיק בכיסיו בול, ומכיוון שכך, נגזר עליו 14 יום מאסר בתוך מאסר.
האסיר מסתכל בחלון ורואה שכבר מזמן נכנסה שבת והשמש שקעה. השמיים כבר השחירו, זה כבר ליל שבת. אי לכך נענה ואמר לשופט: "צר לי, אבל אינני יכול לחתום, אני יהודי ותורתנו הקדושה אוסרת עלינו לעשות מלאכה בשבת, וחתימה שלי על מסמך היא מלאכה". השופט לא האמין למשמע אוזניו. האסיר מתחצף! הוא נזף באסיר בחומרה. "אתה חושב שזה משחק? אתה הרי יודע שאתה בבית הסוהר, וכאן ישנם חוקים אחרים מאשר בחוץ. אפשר לתת לך עונשים חמורים. אני מבקש ממך שתחתום תיכף ומיד על המסמך. בלי להתחכם". האסיר היה צריך תעצומות נפש מיוחדות אבל הוא ענה לשופט בעוז: "אני לא יכול לחתום. אני יהודי!".
השופט החל לנקוט בשפת האיומים. "שמעני היטב", אמר לאסיר. "אם אתה לא תחתום כאן ועכשיו, עונשך יוחמר מאוד ואחרי שבועיים של הסגר גמור בתא הכלא שלך, אתה תוכנס לצינוק במשך שלושים יום, (צינוק הוא סוג של תא מאסר קטן וחסר חלונות, מתחת לפני הקרקע. צינוק משמש כיום בעיקר לכליאה בבידוד, צורת ענישה שבה מונעים מאסיר כל מגע עם אנשים מלבד סוהרים ואנשי רפואה. צורת ענישה זו נחשבת לבין הקשות ביותר בכלא. אור השמש לא מגיע לשם, ולעומת זאת יש שם סבירות גבוהה לרחישת בעלי חיים מאוסים כמו עכברושים וכדומה).
הוא נתקף זעזוע מן האיום המפחיד. וידע שהשופט לא מדבר דיבורים בעלמא. אלא יממש בכל חומר הדין את ההבטחה ואחרי שיסיים שבועיים של כלא לפנים מכלא, עוד יתגעגע לעונש הזה כאשר יוכנס לצינוק תת-קרקעי. לרגע עברה בו מחשבה: הרי אם אהיה בצינוק 30 יום, לא אוכל להניח תפילין, ואולי יש היתר לחתום בשבת כדי למנוע מצב של אי הנחת תפילין למשך חודש שלם. אבל ברגע הבא, דחה את המחשבה הזאת. 'אין זה מתפקידי לעשות חשבונות כאלה', אמר לעצמו. חילול שבת הוא החמור מכל!
"אני מצטער", אמר לשופט באומץ לב. "אסור לי לחתום בשבת. אני יהודי והתורה שלי אוסרת את הדבר עלי באיסור חמור, אתה יכול לעשות בגוף שלי מה שאתה רוצה אבל הרוח שלי אינה בידך". השופט ניסה למצוא מוצא מן הסבך. "אני מבין את הבעיה שלך", אמר לאסיר בשמץ מפתיע של אנושיות. "אתה מתבייש לחתום בנוכחותי. ובכן, אני אצא מהחדר וכעת כאשר אף אחד לא יהיה כאן, אתה יכול לחתום ברוגע וכאשר אחזור לכאן תן לי את המסמך החתום".
"לא, לא! לא בזה המדובר! חבל על הזמן שלך וחבל על היציאה שלך מהחדר", אמר מנחם שמואל בתקיפות. "אני לא הולך לחתום!". אבל השופט נשאר בשלו. הוא יצא מהחדר לכמה דקות כדי לאפשר לאסיר לרדת כביכול מן העץ של התעקשותו התמוהה, שעלולה להמיט עליו עונש הרבה יותר גרוע. אבל מנחם שמואל היה 'ירא שמים' באמת ובתמים והוא לא חתם.
כאשר שב השופט לחדר וראה שהמסמך נותר לא חתום, עלה כל הדם לראשו והוא חרץ את דינו: 14 יום סגור ומסוגר בתא הכלא, 30 יום בצינוק.
***
מי שלא היה בתא כלא בארה"ב אינו יודע על מה מדובר. בתי הכלא בישראל הם מלון חמישה כוכבים לעומת תאי הכלא בארה"ב. אבל אפילו בבתי הכלא הממשלתיים של ארה"ב, לכל אסיר יש כמה שעות של חסד ביום, כאשר הוא מורשה לצאת מהתא הקטן לחדר אוכל ולחצר, לראות קצת את כחול השמיים.
מנחם שמואל ישב מסוגר ומוחלט בתא כלאו 14 ימים תמימים. אין יוצא ואין בא. הימים עברו באיטיות מרגיזה, וכל רגע היה ארוך כמו הגלות. הוא חיכה בקוצר רוח לסיומו של השלב הראשון בעונש גם כאשר ידע כי ההמשך יהיה גרוע פי כמה וכמה.
באחד הימים שמע קולות משונים בחלל הכלא מחוץ לחדרו. לא ידע ולא הבין מה פשר הקולות. מהומה גדולה התחוללה שם. קולות וצעקות עד לב השמיים. מכיוון שלא היה יכול לצאת מחדרו ולא ראה אף אחד, לא ידע מה פשר המהומה הגדולה שהתחוללה. והנה עברו 14 הימים הקשים והדלת נפתחת, ומנחם שמואל יכול כבר לצאת, ואז הוא רואה אסיר אחר, שחור גבה קומה ובעל גוף רחב ביותר, עומד בפתח החדר ומחכה לו. "אתה היהודי?", הוא פונה אליו, "היית נעול בתא שלך שבועיים?". "נכון". "האסירים האחרים לא ידעו את זה, לא הבינו לאן נעלמת. אתה יודע מה התחולל כאן בהיעדרך?". "לא!".
"אז אני אספר לך", אמר השחור בהתלהבות. "המהומה הזאת הייתה בגללך!". "מה? למה?!".
"אני אספר לך. אתה היהודי היחיד, ויש לך משקפיים עם מסגרת מזהב. היה כאן אסיר אחד, שחור גם הוא, מר נפש, שיושב כאן במאסר עולם, ואין לו מה להפסיד. הוא החל לדבר נגדך, שיש לך משקפי זהב, וליהודים יש את כל הכסף שבעולם וצריך לחסל אותם וכו', הוא השיג סכין חדה ורצה לחסל אותך עם הסכין. הוא תר אחריך וחיפש אותך בכל מקום בכלא ולא מצא אותך, כי היית כלוא בחדר. ואז תוך כדי שהוא מחפש אותך עם הסכין, פרצה קטטה בינו לבין שני אסירים אחרים והם חיסלו אותו ושלחו אותו מן העולם. כעת הוא כבר לא יוכל לעולל לך כל רע"…
האסיר השחור הגברתן התקרב אליו ופניו שופעות ידידות. "אני רואה שבגלל שאתה יהודי, השם שמר עליך ועזר לך, דווקא בגלל שהיית סגור כאן, זה הציל אותך ממוות וודאי. ולכן מהיום והלאה אני השומר שלך כל הזמן, ובשכר זה אתה תספר לי על הקב"ה ותדבר איתי דיבורי אמונה"…
בסופו של דבר גם עונש הצינוק בוטל, בהתערבותם של בני משפחתו של האסיר אשר הפעילו את קשריהם עם שלטונות הכלא וגאלו את אחיהם מן העונש הנורא.
***
בתום הסיפור הוסיף מרן כ"ק מרן האדמו"ר שליט"א:
הרי היהודי הזה, שהקב"ה הכל יכול יעזור לו, ויוציא אותו מבור כלאו בקרוב, הוא מסר עצמו על קדושת השבת, ועמד בניסיון קשה מאוד ולא חתם, ודווקא בגלל העונש שקיבל ניצל ממוות. ונשאלת השאלה: מה הניסיון שלנו? מה הניסיונות שאנחנו עוברים לכבוד שבת? אנחנו ברוך ה' בני חורין, ויכולים לצאת ולהיכנס כאוות נפשנו בכל מקום. דלת נעולה אינה עוצרת בעדנו מללכת לאן שנפשנו תחפוץ.
הניסיונות שלנו הם לקדש את יום השבת ולכבדו ולטהרו ולעסוק בתורה. גם אנחנו צריכים לעמוד בניסיונות לכבוד שבת. מה הניסיונות שלנו? שזה בא בקשיים, לעסוק בשבת בתורה, ולהתפלל כדבעי בכוונה הראויה ולנצל את השבת להתעלות רוחנית. צריך לדעת ששבת, זה זמן של להתענג בתענוגים רוחניים. אמת הדבר, יש גישמאקע סעודל'ה, לאכול בשבת לחם חמודות, צריך לכבד את השבת במאכל ובמשתה, אבל יש דברים שהם למעלה בזה, לא זה העיקר, אלא המסירות נפש על השבת, ומהי המסירות נפש? לקדשו ולכבדו ולענגו באמת בתורה ותפילה כדבעי. העיקר בשבת זה ההיטהרות וההתעלות במסירות נפש. כמו שאותו אסיר מסר את נפשו על קדושת השבת – נמסור אנחנו משהו לכבוד השבת.
השי"ת ישפיע עלינו השפעות טובות בזכות השבת.
***
וכעין מעשה זה היה עם הרה"ק האדמו"ר רבי גדליה משה מזוועהיל זצוק"ל, אשר היה נתון בבית האסורים ברוסיה תקופה ארוכה, ומיותר לציין אלו תנאים איומים שוררים בבתי הכלא ברוסיה. והנה כאשר הגיע יום השחרור מן הכלא, היה זה בדיוק ביום השבת. בקשו ממנו לחתום על גליון השחרור . "לחתום בשבת?! בשום פנים ואופן לא!", סירב הרה"ק נחרצות. המפקד הבהיר לו כי אם לא יחתום הוא עלול לשבת עוד כמה וכמה ימים עד שיגיע עת לחנינה, ולכן הוא מציע לו להתחכם ולחתום תיכף ומיד. אך האדמו"ר מזוועהיל סירב בתקיפות. האסיר השני, יהודי, בראותו את עוז רוחו של האדמו"ר, הצהיר גם הוא שלא יחתום ולא אכפת לו להישאר בכלא.
אלא שכאן אירע דבר פלא. האדמו"ר מזוועהיל, בראותו כי הלה מסרב לחתום, ביקש את גיליון השחרור שלו וחתם במקומו והאיש השתחרר תיכף ומיד, בעוד הוא – כ"ק האדמו"ר מזוועהיל עצמו – נשאר בכלא עד לאחר שבת. כשיצא משם לחופשי שאלוהו היהודים שם, "ממה נפשך, אם כן חתמת לבסוף בשביל אותו אסיר, מאי חזית דדמו סמוק טפי?"
נענה הרבי והסביר במתק לשונו: "אני אמדתי את כוחותיי, וידעתי שיש לי יכולת לשבת בבית הסוהר עוד כמה ימים ולא יקרה לי מאומה. האסיר השני לעומת זאת, הוא אדם חלש וחולני, ועבורו הייתה זו שאלה של פיקוח נפש לשבת בכלא עוד כמה ימים, ופיקוח נפש דוחה שבת ולכן חתמתי עבורו".
[הרב יאיר וינשטוק שליט"א מתוך עלון 'אהל מועד' – לדברי תורה וחסידות מרבותינו הקדושים מלעלוב, אדר תשע"ט]