"וַיַּעַל מֹשֶׁה אֶל- הָהָר" (שמות כ"ד, ט"ו)
מסופר, על רבי סעדיה גאון שהיה עושה כל יום גלגולי שלג למרק את עצמו, שאלו אותו תלמידיו, הן צדיק אתה, על איזה חטאים הרב מייסר את עצמו?
ענה להם רבי סעדיה במעשה שאירע עמו.
פעם אחת הגיע לאיזה כפר והתארח אצל יהודי שלא הכירו, לאחר מכן נודע לבעל הבית שאורחו הוא רבי סעדיה גאון! היהודי חשב להתעלף, הוא רדף אחרי הרב, נפל לרגליו והתחנן שיסלח לו. אמר לו הרס"ג, אירחת אותי יפה מאוד ובכבוד גדול, על מה אתה מצטער?
השיב לו היהודי – אכן, אך לא קיבלתי אותך כראוי לכבוד הרב.
אבל אתה הרי לא ידעת, ניחמו הרס"ג, אין עליך טענה.
אך היהודי טען שעצם העניין שלא ידע שזהו הרס"ג – זוהי האשמה.
אף אני – השיב הרס"ג לתלמידיו, יש לי לשוב על אשר רק היום התגלה לו על גדלות ה' מה שלא היה אתמול. כי בכל יום אני משיג בגדלות ה' יותר מאתמול, ואני שב על מה שחיסרתי בעבודתי לפניו לפי גדלותו שאני מכירו עתה.
לומדים מזה יסוד, שככל שמתקרבים יותר לדעת ולשכל, רואים יותר אפסיות האדם, ואפשר לראות בכל יום יותר ויותר מגדלות הבורא.
משה רבינו ע"ה היה הענו מכל האדם אשר על פני האדמה. כי הוא היה בשמים ארבעים יום, וראה את הגדלות של ה' והבין את אפסיות האדם, הוא הבין שהכל מתנה מאת ה' יתברך.
הגמרא (ב"מ פה) אומרת 'איסתרא בלגינא קיש קיש קריא', כאשר יש גרוש אחד ויחיד בקופה, הוא משמיע הרבה רעש כשמנערים אותה. הקולות הם לא סימן שיש הרבה כסף, להיפך – קופה מלאה לא משמיעה קול בניעורה. כי ככל שזה יותר מלא, זה יותר שקט.
גסות הרוח היא סימן לעניות בתורה (שבת לג: סנהדרין כד.), למה? כי ככל שלומדים יותר, מבינים כמה אנו קטנים.
מספרים על בעל התניא שישב בחתונה, והיה הבדחן עובר על פני הקהל ועל על אחד אמר תוכחה בחרוזים. כשהגיע הבדחן אל מקום הרב בעל התניא – דילג עליו.
שאלו הרב מדוע אינך אומר לי גם תוכחה?
השיבו הבדחן – אני פוחד שמא תקפיד עלי.
אמר לו הרב – לא אקפיד, אני מוחל מראש, אמור מה שברצונך.
פתח ואמר: במה כוחו של הרב גדול ממני? מה שאני יודע – גם הרב יודע. מה שהרב לא יודע – גם אני לא יודע. אם כן מה ההפרש ביננו?
ההפרש הוא – בין מה שהרב יודע לבין מה שאני לא יודע, זהו ודאי הפרש גדול, אך כמה זה וגם זה לעומת הכמות ששנינו לא יודעים…
וזלגו עיניו של בעל התניא דמעות.
♦ ♦ ♦
להכיר בזה שכל הכוחות הם מה'
אדם פותח אפילו רק ספר של 'אחרון' וכבר חושב, מתפעל – מתי הוא הספיק את כל זה?! אומר לכם את האמת אני פותח את ספרי החפץ חיים, משנה ברורה… מתי הוא הספיק את זה? אתה פותח את הקהילות יעקב של הסטייפלער, העמקות הזאת, מתי הספיק את זה?
ואני, מה יש לי? גסות, כבידות.
עניות התורה גורמת לאדם עזות.
צריך לדעת שגם מה שיש לך – אינו שלך, הכל קיבלת ממנו במתנה. כל גדולי עולם הבינו זאת – שאין לי כלום, וכמו שקיבלתי זאת, אין גבול ליכולתו לתת לי עוד ועוד, אפילו דברים שאני לא חושב שאוכל להגיע אליהם, הרי הכל ממנו! רק פתחו לי פתח כחודו של מחט, וה' נותן כפתחו של אולם.
'עצת ה' היא תקום', 'היא' – אומר האלשיך הקדוש ראשי תיבות של 'אם ירצה השם'. אם אני יודע שבין כך הכל לא שלי, ממילא אין לי ממה להתפעל, הרי מה שיש אינו שלי. הגדולים לא התפעלו גם מקשיים כי הם ידעו שהקב"ה נותן את הכוחות.
[מתוך הספר 'מגיד דבריו ליעקב' ]