יעקב א. לוסטיגמן
אחד הפרויקטים הבולטים של ארגון 'אחינו', זרוע החיזוק של 'דרשו', עוסק בליווי צעירים מתחזקים שנכנסו ללמוד בישיבות וזקוקים לתמיכה והכוונה בתחילת דרכם בישיבה הקדושה.
פעילי 'אחינו' פרושים ברוב חלקי הארץ, מלווים את התלמידים החדשים עד שהם עולים על דרך המלך.
שנים ארוכות יש שיתוף פעולה בין הארגון לבין ישיבת 'אור החיים' בירושלים, בראשותו של הגאון רבי ראובן אלבז שליט"א. ששמה של הישיבה הולך לפניה.
אלפי בעלי תשובה יראים ושלמים עברו דרכה והתחנכו בה, וממנה נפוצו בכל הארץ. חלק גדול מהישיבות לבעלי תשובה שהוקמו במשך השנים הוקמו על ידי בוגרי ישיבת 'אור החיים', שזכו לעלות ולהתעלות במעלות התורה עד שהפכו בעצמם למרביצי תורה לאלפים ולרבבות.
הנהלת הישיבה הגיעה בשנים האחרונות לכלל הבנה, שמפאת גודלו העצום של המוסד, בו לומדים למעלה מ־350 בחורים חוזרים בתשובה, ולצדם למעלה מ־100 אברכים שמרביתם בוגרי הישיבה עצמה – נוצר מצב שבו לא היה טיפול מספק בתלמידים החדשים, ורבים מהם נשרו לאחר תקופת ניסיון קצרה בישיבה.
"הנהלת הישיבה פנתה אלינו", אומר הרב אהרן ידלר, העומד בראש מערך החונכים של 'אחינו' בישיבות לבעלי תשובה.
"מדי יום נרשמים לכאן בחורים נוספים ומבקשים להצטרף לישיבה", הם אמרו, "כמחצית מהם אנחנו מקבלים לישיבה, וכמחצית אנחנו נאלצים להשיב ריקם ולהמליץ להם לנסות בישיבות אחרות. אבל הבעיה היא, שמבין אלו שאנחנו כן מקבלים, אחוז מסוים נושר מהישיבה לאחר תקופת ניסיון קצרה. ניסינו לטפל בצורה קרובה יותר בבחורים החדשים, אך ללא הועיל".
"ואכן", מוסיף הרב ידלר, "הכנסנו לישיבה צוות של אברכים שלומדים עם הבחורים בחברותא. עזרנו לבחורים להתקדם בלימוד ולהשתלב מהר יותר בקצב הלימודים בישיבה. זה אמנם הפחית מעט את שיעור הנשירה, אבל לא חולל מהפך גדול כמו שרצינו.
"בדקנו את הסיבות לנשירה, והתברר לנו שהבעיה של הקושי הלימודי אמנם מציקה לבחורים החדשים, אבל היא לא הגורמת העיקרית לנשירה. בדרך כלל זה רצף של בעיות אחרות, זה הקושי לקבל עול תורה ומצוות, זה הקושי להתמודד עם הריחוק מהבית ומהסביבה המוכרת ועוד ועוד.
"החלטנו לעבוד בשיטה המוכרת לנו היטב מהשיבוץ של הנערים לישיבות שאנחנו מבצעים במסגרת 'פרויקט טורונטו' של ארגון 'אחינו'. הכנסנו פעיל נמרץ מאוד בשם הרב ישראל היימן, שנמצא בישיבה שעות ארוכות מדי יום ולומד בחברותא עם כל אחד ואחד מהבחורים החדשים שנכנסו בחודשיים האחרונים.
"הלימוד עם כל בחור אינו ממושך, הוא עובר מבחור לבחור וכך מספיק אחת למספר ימים ללמוד עם כל אחד מהם, ובזמן הזה הוא לומד את הבחור עצמו, מזהה מה מקשה עליו, אם זה קושי לימודי או אולי קושי בקריאה, אם זה עניין של ריכוז או שזה סתם קושי להתחבר לתרבות והסגנון של הישיבה. כך הוא מתאים לכל בחור אברך שהולם את מידותיו וסגנונו, מי צריך שיחת דרבון, מי צריך להחליף חברותא, מי צריך לצאת קצת להתאוורר, ומי כבר מספיק בשל לעמוד לבד על רגליו וללמוד עם בחורים אחרים בישיבה בלי שיהיה צורך בחונך צמוד.
"ההצלחה של הפרויקט אדירה", מסכם הרב ידלר, "אחוז הנשירה צנח פלאים, כמעט אין דבר כזה בחור שבא לישיבה והחליט לעזוב אחרי שבועיים או שלושה. יש מעקב צמוד, הרב היימן נעזר בצוות המקצועי של 'אחינו' ולצדו רשת של חונכים שלומדים עם הבחורים באופן יומיומי, ובישיבת 'אור החיים' יכולים להיות רגועים שכל בחור שהתקבל לישיבה אכן מקבל את היחס המתאים והמושלם, באופן שיהיה תפור לפי מידותיו ולפי סגנון האישיות שלו.
"במקביל לטיפול בבחורים שהתקבלו לישיבת 'אור החיים', אנחנו גם עובדים מול אותם שלא התקבלו. על כך הופקד הרב יוסף וייס, שפוגש כל בחור כזה, בוחן אותו, את רמת הרצינות, את הסגנון, כמה הוא התקדם עד עכשיו, ולפי זה משבץ אותו לישיבה שמתאימה בדיוק למצבו, וב"ה כבר הבאנו לשיבוצם של למעלה מ־100 בחורים בתוך תקופה קצרה יחסית בישיבות לבעלי תשובה בכל רחבי הארץ. השיבוץ הזה כמובן הולך ונעשה חשוב יותר ויותר, כי ב'אור החיים' כבר לא יכולים לקבל כל כך הרבה בחורים, בגלל שאלו שהתקבלו נשארים לאורך זמן והישיבה הולכת ונעשית צפופה יותר".
המכתב המרגש
הרב ידלר מראה לנו את הדו"ח השבועי ששלח לו הרב היימן אודות רמת ההתקדמות של כל אחד ואחד מהבחורים שנמצאים תחת טיפולו. הרשימה מרגשת מאוד, ומראה כמה משתוקק כל אחד ואחד מהבחורים הללו, שלא התחנכו על שמירת המצוות, להצליח בלימוד התורה ולהתעלות במעלות היראה.
בסיומו של הדו"ח מצרף הרב היימן מכתב מרגש אותו כתב בסגנונו המיוחד, והחלטנו להעתיק אותו לכאן ככתבו וכלשונו:
יום ראשון קצת אחרי 9:15 בבוקר, פותחים שבוע בכבשן האש הלוהט 'אור החיים'".
אני כבר אחרי סיבוב קצר של בוקר בחדר האוכל, לפגוש, לחוש ולשמוע את קבוצת הנערים עליהם אני מופקד. זו השעה של הטלפונים, מי התעורר ומי צריך תזכורת… מי מסודר עם חברותא ולמי צריך לדאוג להיום.
אני מתקשר לראובן (השם האמתי שמור במערכת) בחור בן 23 מרקע מורכב ביותר, הוא חדש כאן ממש ועדיין אין לו חברותא מסודרת, אני מנסה לבדוק מה אתו ואיפה הוא, ראובן עונה בקול מלא חיות כדרכו: 'אני בירוחם, אורז תיק ומשתנע לישיבה'.
עוד מטלה בוצעה.
אני עובר למחויבויותיי הבאות:
השעה כבר בסביבות 11:00, קולות וברקים וענן כבד, אני עם החברותא השלישית להיום ואנחנו מתפתלים במרחבי הסוגיה, בדרך מעמימות טורדת לאור הבהירות, הטלפון רוטט בכיס – ראובן על הצג.
מנהג סיגלתי לי בעבודת הקודש הזו: בחור בשבועותיו הראשונים בישיבה – זוכה למענה מידי!
אי אפשר לדעת…
"הרב, יש לי שאלה דחופה!".
ראובן מגיע מרקע לא סטנדרטי בכלל, הוא גדל בבית שומר מסורת, עבר ילדות לא קלה עם הורים מסורים מאוד שלא ממש הבינו לנפשו הסוערת, התגלגל במוסדות שונים בקיצוניות, דתי, חילוני, וחוזר חלילה, עד שהוא הגיע לצבא ושם התרסק רוחנית.
שנים מעטות עברו עד שנפשו, שכמהה גם ברגעים הנמוכים ביותר לאלוקיה, זרחה באור של תשובת אמת.
הוא השאיר אחריו עולם שלם של חילוניות מופקרת ובא לחסות בצל השכינה.
ועכשיו נפשו בשאלתו – מישהו מציע לו הצעה קוסמת: חסד עם יהודי מוגבל לשבוע, רק לשבוע, ומתן שכרו בצדו בסכום לא מבוטל בכלל, משהו שיכול לכסות על חלק ניכר מהחובות שהוא השאיר אחריו בעולם ההוא.
"הרב, תחשוב, זה גם חסד, גם לסגור חובות וגם להוריד ממני את העול שרובץ עלי מהעבר, אני יוכל ללמוד אחר כך בלב הרבה יותר רגוע, וזה רק לשבוע ואני חוזר".
האמת, עניתי לו שעניין החסד כאן לא תופס אותי… "ותלמוד תורה כנגד כולם".
אבל השיקול הכלכלי הוא ניסיון אמתי.
"בוא נתייעץ", אמרתי לו, "אני אשאל את המשגיח ואחזור אליך עוד שעה עם תשובה".
"אבל תדגיש לו כמה זה יכול לעזור לי שלא יהיה לי חובות" כך ראובן.
אני אדגיש…
גם המשגיח אחז בדעתי שהניסיון גדול אבל בר צליחה. בחור בשבועות הראשונים בישיבה צריך לתת את כל כולו ללימוד ורק ללימוד.
אני מרים טלפון די בחשש, מנסה להיזכר בכל מאמרי חז"ל על עמידה בניסיונות וכל מה שיכול לסייע בשכנועו של הבחור.
בצלצול הראשון הוא עונה ושואל מיד: "נווו?".
תראה, אני מנסה להתפתל, שאלתי והדגשתי אמרתי וניסיתי אבל…
"תקשיב הרב, מה שהמשגיח אמר אני עושה – דבר קצר ולעניין!".
הרב אמר שתבוא לישיבה!
זהו…
יריתי את זה.
בוודאי יבוא עכשיו שלב השכנוע…
אבל ראובן נחרץ: "אמרתי לך מה שהרב אמר אני עושה! תן לי לארוז תיק ואני כבר יתקשר אליך מהתחנה, שלא אתחרט לי פתאום, אתה מבין…".
בגרון חנוק, קצת מהפתעה וקצת מהתרגשות, הספקתי רק לפלוט לו "אני מקנא בך!".