הגאון הגדול רבי בן ציון אבא שאול זצוק"ל, כתב לימים את דעתו על דמות מורה ההוראה: "בבואך לפני אדם גדול בתורה ותלמיד חכם אמיתי לשאול שאלה, עליך לדעת שאין דעתו כדעת שאר בני אדם, ואין שכלו שכל אנושי, כי מי ששקוע כולו בתוך לימוד התורה, נתקדש מוחו וספג כולו תורת אלוקים שירדה מן השמים, וכשהוא שומע דבריך, יורד לעומק נשמת הנידון ומשיג ומבין מה שבן תמותה אינו יכול להבין, ודבריו דברי אלוקים חיים. תלמיד חכם צריך להיות כמו חייל בקרב, שוכב על הארץ, וגם אז עיניו פקוחות לכל צד. אפילו בשעת לילה מאוחרת, עיניו מרצדות לימין ולשמאל, כל רגע דרוך שמא האויב יתקוף אותו מאחד הצדדים. כי החכם אינו יודע באיזה נושא בתורה ישאלו אותו, ועליו להיות תמיד דרוך ומוכן לכל שאלה". בהזדמנות מיוחדת העיד על עצמו – "קודם שאני מגיע לפסק ההלכה, אני מעביר לפני את כל הש"ס ואחר כך פוסק", "ומזה ילמד תלמיד חכם המורה הוראות ברבים, שלא יפסוק על סמך דברי פלוני שקדמו, אלא יעיין כל דבר בשורשו הדק היטב ויפסוק הוא בעצמו".
הערכה למרן החזון איש בהלכה
"כל ימיו היה מתייגע בהבנת דברי מרן החזו"א, וכמה פעמים אמר לי שחשקו הרב ביותר הוא לעזוב את הכל ולכתוב פירוש ביאור ועיון על סדר ספרי מרן החזון איש" – זאת אומר לנו בגילוי לב בשיחה מיוחדת, בנו יחידו הגאון רבי אליהו אבא שאול זצ"ל, ראש ישיבת 'אור לציון'. בנושאים שלא רצה להורות בהם, שולח היה את השואלים אל מרן הגרי"ש אלישיב זצוק"ל. ודבר מעניין, שהיה מבקש לשמוע לאחר מכן שיאמרו לו מה הורה. פעם ראה לנכון להדגיש: "אמור לי מה הורה, ואל תאמר מה נימוקו. יתכן שחשש לדעתו, ואם יאמר נימוקו והוא לא יחזור בו, יחשב הדבר כזלזול בכבודו. רק אם לא שומע נימוקו, רשאי לעשות כהבנתו כי לא נודעה דעה נגדית מבוררת".
ופעם שאלו אברך, האם רשאי לקחת הלוואת משכנתא מהבנק וענה: "מרן הרב אלישיב מתיר! אני, ליבי נוקפי", ונימק דעתו מב' סיבות: א. לפי שאין ההפסד והרווח שווים, שהרי אילו ירד ערך הדירה, הם לא ישתתפו בהפסד. ב. שההלוואה מוגבלת למוכר הדירה לאיסור, והיה נוהג לשלוח למרן הגרי"ש ביודעו שהוא יתיר. ופעם התבטא: "היום קשה מאוד להגיע בהון עצמי לסכום של דירה, אבל כדאי הוא מרן הגרי"ש לסמוך עליו!".
בנושאים הקשורים לציבור, כאשר שמע שדעת מרן הגרי"ש אלישיב נוטה לאסור, ביטל דעתו. מעשה היה בכולל אברכים בטבריה, בבית הצמוד לקבר הרמב"ם, שחשבו לבנות מקווה טהרה, ובאמצע החפירות מצאו קברים, ובאותו כולל היו כהנים, ביניהם גם נכד מרן הגרי"ש, רבי דוב קוק שליט"א. אחד האברכים בא לפני רבינו, והסביר שאם הכהנים יצאו, הכולל יסגר, ומה לעשות? רבינו חשב וענה מיד: "ספק האם אלו כהנים ודאי, ואף אם הם כהנים ספק, האם הקבורות שם של יהודים או של גויים". השאלה הובאה לפני מרן הגרי"ש אלישיב זצוק"ל, ואמר שאינו רואה היתר לכהנים להשאר שם. באו וסיפרו לרבי בן ציון זאת, וכפי שאמר לי באופן נדיר טרם הסתלקותו לשמי רום: "אני רוצה שיניחו את ספרי החידושים שלי על מיטתי, מפני שהם יעידו שלא למדתי לקנטר, שלא למדתי להתנשא", ואז הפטיר בביטוי נדיר – "אני יכול להעיד בעצמי ולומר, שכתשעים אחוז מהתורה שלמדתי, למדתי תורה לשמה, ולכן איני פוחד מהמוות כלל". נו, כמה בדורנו יכולים לומר מילים כאלו…
מאז ומעולם היה מסתיר ומצניע גדלותו הנוראה לבל ידע עליהם איש, ישנם הרבה דברים שעדיין איננו רשאים לגלותם גם עתה במלאת עשרים שנה, וישנם דברים שהסתירם אפילו מאיתנו. הגר"ד עטייה, בנו של הגאון רבי עזרא סיפר לי, שזוכר שלילה אחד התעורר אביו כמה פעמים מהשינה, ואמר לו: "דע לך! העולם לא מכירים מיהו חכם בן ציון", וחזר לישון. אחר כמה זמן קרא לו ואמר אותם מילים. ואמר לי בנו: "אני בטוח ומשוכנע שאבי היה אוהב את אביך יותר מבניו!"…
פעם אמר רבי עזרא לגרב"צ: "רק עליך אני סומך!". הגר"י סאלם סיפר לי, כי יום אחד הלך עם הגר"ע עטיה ובדרך פגש את אאמו"ר, ששאלו איזו קושיה. אח"כ המשיך ללכת איתו ואמר לו רבי עזרא: "הרבה יגיעות נתיגע רבי יוסף חיים ע"ה, לשכנע את הנגידים להקדיש כסף לישיבה, הרבה יגיעות נתיגענו אנחנו, כשגלינו מהעיר העתיקה והלכנו לבתי כנסיות, ועד שהקמנו את הישיבה החדשה, וכל היגיעות הללו שוות – כדי שיצא לנו חכם בן ציון אחד, כל זה כדאי היה להם, כל העולם כדאי הוא לו!".
בינות לדברים, שומעים אנו על עובדה שאירעה בשנת תשכ"ד, כשביקר ב'פורת יוסף' הגאון רבי אליעזר סילבר זצוק"ל מארה"ב, ובמשך שלוש שעות תמימות נשא שיעור מפולפל במעמד הגר"ע עטייה והגר"י צדקה ואאמו"ר. בשיעורו עבר ממסכת למסכת, ובדברי הרמב"ם והראשונים, וטחנם זה בזה, ולפתע הקשה קושיא חמורה בסדר טהרות, ועל אתר תירץ לו אאמו"ר את הקושיא. הפסיק רבי אליעזר שטף דבריו, הביט בהשתאות עליו ושאל הגר"א סילבר את אאמו"ר, האם הוא ראה את התשובה כתובה באיזה ספר? ואאמו"ר השיבו בשלילה. לאחר זמן הוכרח הגר"ע עטייה לצאת, והוא יצא ללוותו. אז התבטא בהתפעלות הגר"א סילבר, שלפני כחמישים שנה שאל שאלה זו לגאוני הדור, בהם ה'אור שמח', שלאחר שהרהר בקושיה כעשרים דקות – השיב לו מה שענה אאמו"ר…
מה עמוד העולם עליו השתית את עולמו הייחודי?
את עיקר כוחו ינק מעמלו הרב בתורה ועומק עיונה. לא פעם אמר לי: "הייתי גומר את השיעור ולא היה לי כח לקום מהכסא מרוב חולשה". התמדתו היתה כאחד הקדמונים, והיא נמשכה עד לערוב ימיו. הגר"ע יוסף זצוק"ל, שהתגורר בצעירותו עמו באותו בנין, סיפר, שבמלחמת ששת הימים הם ישבו יחדיו במקלט עם בני ביתו, והירדנים הנחיתו לילה אחד מטר אדיר של פגזים על ירושלים. הרעש היה מחריש אזניים. בין הפגזה להפגזה היה אאמו"ר אומר לו חידושים על מסכת יבמות, ולא נתן ליבו להמולה ולרעדה שנשמעו מסביב.
לא היה רגע פנוי שלא למד. בבחרותי, כשהיה גומר בדיקת חמץ בערב פסח, בזמן שכולם עייפים, מתרוצצים ועובדים, הוא היה מסתגר בביהכ"נ 'צופיוף', מתחיל את מס' פסחים ומסיים אותה עד אור הבוקר. בכל רגע פנוי מסדרי הישיבה, היה יושב בספריית הישיבה ומעיין ולומד ללא הפוגה. אחיו, ששימש שנים רבות כספרן הישיבה, סיפר, שהיה תמיד מבקש ממנו להגיש לו ספרים נדירים ושאינם ידועים, על מנת שלא יהיה למחברי אותם ספרים קפידא שאין מי שילמד בדבריהם…
סיפור מיוחד שח לי לימים הגר"מ צדקה שליט"א, שיום מושלג אחד היה קשה מאד להגיע לישיבה, והתלמידים התקשו לבא, ולכן גם אבי לא בא. למחרת אמר להם אבי: "אתם יודעים מה אני עשיתי ביום הזה? ישבתי ליד הגמרא, ולמדתי ארבעים דף במס' כתובות, גמרא רש"י ותוספות"…
עמלו בתורה לא פסק ממנו עד אחרית ימיו ממש, כשהיה מלופף ביסורים נוראים. זכורני, שבאותן תקופות כאשר שהה בביה"ח לצורך שיקום, היינו בני המשפחה עומדים ונדהמים איך הוא מצטט לשונות שלמים של רמב"ם בע"פ, וכל תיבה בדקדוק ללא טעויות, וכך היה חוזר על לשונות הראשונים בשלמותן. גם אחרי שיתוק בגופו, בתקופות שהיה קשה לו לדבר, הייתי מקריא לפניו לשונות הרמב"ם כסדר, ולא אחת כאשר בטעות דילגתי על מילה מסוימת, מיד היה מתקן אותי, או כאשר היתה לפנינו גירסא אחרת, היה מבקש לשנות על פי הגירסא של הרמב"ם בו למד. לתלמיד שראה לידו רמב"ם ושאלו מה נתחדש, ואמר לו בחצאי מילים שיש לו ראיה מפורשת מהרמב"ם בע"ז דלא כסברת רעק"א ביו"ד. זו היתה מחשבתו בשעה כה קשה, ללמוד בתכלית העיון דברי הרמב"ם, ובחשבון הסוגיא עם רעק"א.
בלילות שבת אחרי הסעודה, היה יושב ולומד שעות רבות בספה"ק 'עץ חיים' למהרח"ו, הספר תמיד עמד עם הגב כלפי הקיר, והניחו על הספרים באופן שאף אחד לא יראנו, כדי שאורח שיכנס הביתה לא ידע שעוסק בקבלה. חכמי המקובלים התפעלו מעמקותו וחריפותו, לתפוס הנקודה המרכזית הבהירה לו. ופעם התבטא באוזני, שללמוד כמה שורות בהקדמת 'רחובות הנהר' להרש"ש, קשה יותר מכל סוגיא חמורה בש"ס… ופעם שהה אאמו"ר בניחום אבלים, במשפחה חשובה שהיו בה ת"ח גדולים. האבלים שטחו לפניו כארבעים שאלות, ובכל שאלה ושאלה השיבם מיד. ישב שם בעל הבית מהמשפחה שלא יכול להתאפק, וקם ואמר: "רבינו! אני יודע שכאן כולם ת"ח ולא ידעו להשיב, איך כבודו יודע הכל?", ואאמו"ר ענה להם: "אם לומדים יודעים"…