"תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל" (דברים כח, מז)
וברש"י: "מרוב כל – בעוד שהיה לך כל טוב"
חז"ל דרשו את הפסוק (תהילים כז, א) "לדוד ה' אורי וישעי" – ש"אורי" הכוונה לראש השנה. וזאת משום שאין "חושך" גדול יותר, ממה שבן אדם מסתובב בעולם ולא יודע מהי תכלית החיים, מה התפקיד שלו בעולם ומה עליו לעשות בשבעים שנות חייו. מאידך גיסא, אדם שיודע את תפקידו בעולם, להיות עבד ה', וביום ראש השנה ממליך את הקב"ה עליו – אין לך "אור" גדול מזה. "אורי – זה ראש השנה"!
איך נהפכים להיות עבדי ה'
עד כאן דברנו באופן כללי. אולם יש מן הצורך להיכנס קצת לתוך הפרטים, בבחינת "אין בכלל אלא מה שבפרט". איך בן אדם נהיה "עבד ה'"? הרי ברור מאליו כי אי אפשר "ליפול לתוך ראש השנה" ולהיות עבד ה'! ברור שיש צורך לעשות לכך הכנה מראש!
העיקרון הוא, שכל אימת שבן אדם ניגש לקיים מצווה, למשל, להניח תפילין או לברך ברכת המזון – אל לו להרגיש שהוא הולך לעשות איזשהו מעשה מצווה ותו לא, אלא עליו להרגיש שזוהי "עבודה" שיש להשקיע בה ריכוז, מחשבה וכוונה. יש להשקיע במצווה את כל הלב והנפש, כדי שזו לא תתקיים בצורה "יבשה" אלא מתוך התלהבות ושמחה.
קיום מצווה בצורה "יבשה" לא תפתח בקרבו של האדם את ההרגשה העילאית שמרגיש עבד ה'! רק מי שישקיע בקיום מצווה את רמ"ח אבריו ואת שס"ה גידיו, ויקיימה בהתלהבות, בשמחה, מתוך ריכוז המחשבה וכונות הלב – יוכל לחוות את ההרגשה שהוא עבד ה'.
סיפר הרב חייקין זצ"ל : רבי אלחנן וסרמן זצ"ל הי"ד, היה מגיע כל שנה לראדין מראש חודש אלול עד אחרי שמחת תורה לשהות במחיצתו של ה"חפץ חיים". גם בהיותו כבר ראש ישיבה, גברא רבא, הקפיד להמשיך במנהג זה, ובהגיע ראש חודש אלול היה עוזב הכל ונוסע לרבו, להיות עמו בימי אלול ובימים הנוראים.
שנה אחת, בה היה ה"חפץ חיים" כבר זקן מופלג וכבר לא אמר שיחות בישיבה, מכל מקום הוא היה נוהג עדיין לומר שיחות מפעם לפעם בביתו. ר' אלחנן ישב בישיבה ולמד ולפתע עבר רחש בבית המדרש כי ה"חפץ חיים" עומד לדבר בביתו.
רבי אלחנן מיהר ורץ לביתו של ה"חפץ חיים", שהיה כבר מלא וגדוש בציבור גדול של תלמידים. ה"חפץ חיים" מסר שמוע'ס ולאחר שסיים את דבריו – שמע רבי אלחנן תלמיד אחד שאומר לחברו: "את אותה השיחה, בדיוק, הרב'ה אמר לפני שנה".
פנה אליו רבי אלחנן ואמר לו: "אינך צודק! השנה היתה תוספת של שמונה מלים! את שמונה המילים האלה והאלה הרב'ה לא אמר בשנה שעברה, ורק השנה הוסיף אותן!"
כך דייק ודקדק רבי אלחנן בכל מילה ומילה שיצאה מפי קדשו של ה"חפץ חיים". "לא פלא, אפוא", מוסיף הרב חייקין ומספר, "שרבי אלחנן היה מדקדק באופן נפלא בכל מילה של תפילה או ברכה שיצאה מפיו, שהרי מדבר הוא עם בורא עולם!
"עקבתי אחרי רבי אלחנן" – מספר הרב חייקין – וכל בוקר, כל בוקר, כשהניח תפילין, היה אומר את הברכה בדחילו ורחימו, כל עצמותיו תאמרנה, ממש געוואלדיג, כמו שאנו אומרים את ברכת 'לשמוע קול שופר'! כך, כאמור, כל בוקר, 'להניח תפילין' כמו 'לשמוע קול שופר', לא פחות!"…
כאשר הברכה נאמרת בצורה שכזאת, ובעצם כאשר כל מצווה מתקיימת בצורה שכזאת – הרי זה עולם אחר לגמרי! כך יכול אדם להרגיש שהוא עבד ה'. כך יכול הוא להמליך את הקב"ה עליו, "תמליכוני עליכם", ולהרגיש קשור לקב"ה.
שמעתי מצדיק אחד, רבי משה צינגר זצ"ל, שהיה מזקני נובהרדוק, משל: בעליו של מפעל אריגה גדול רכש בחוץ לארץ שתי מכונות אריגה גדולות, בשווי מיליון שקל כל אחת. המכונות מסוגלות לתת תפוקה אדירה, ובמשך זמן לא רב מידיי, הן מכסות את עלותן, ויכולות להביא למפעל רווחים גדולים.
המכונות הגיעו בשעה טובה ומוצלחת לנמל, הבעלים שילם עליהן את המכס הקבוע בחוק, טבין וטקילין, ושכר שרות הובלות שהביא אותן למפעל. "יום בשורה" הוא לנו – הודיע מנהל המפעל לכל העובדים. בטקס מפואר התכבד בעל המפעל ללחוץ על כפתור ההפעלה, ולהראות לכל הפועלים את ביצועיה של המוכנה.
הוא לחץ על הכפתור, אך… שוד ושבר, המכונה לא עובדת! בדק שוב אם מלאו כראוי את כל הוראות ההפעלה. הכל מאה אחוז, אך המכונה לא עובדת… במקום נוצרה בהלה גדולה. בעל המפעל מיהר להתקשר לחוץ לארץ, למפעל ממנו רכש את המכונות, וסיפר להם על התקלה. הם עברו שוב, ביחד. על כל הוראות ההפעלה, אחת לאחת – הכל בסדר גמור, אך המכונה ממאנת לפעול…
"אין מה להיבהל" – אמר יצרן המכונות – "יש לנו טכנאי ברמת גן, הוא יבוא ויבדוק את העניין וידאג להפעלתה התקינה של המכונה". תוך פרק זמן קצר הגיע הטכנאי, בדק ובדק, לוחץ כאן לוחץ שם – המכונה "מתה"… לפתע זעקה אדירה בוקעת מפיו של הטכנאי: "הסתכלו כאן! החוט בחוץ… לא הכנסתם את התקע לתוך השקע! לא חיברתם את המכונה לחשמל! מה פלא שאינה פועלת!"…
אנחנו עומדים ומתפללים, אומרים ברכות, מקיימים מצוות: בלי מוח, בלי לב, בלי מחשבה, בלי שמחה – המצווה "מתה"! היא לא "מחוברת" עם בורא עולם. ה"חיבור" לבורא עולם הוא רק כאשר משקיעים במצווה "עבודה", משקיעים במצווה לב ונשמה, מתרכזים ומקיימים אותה בכוונה, בהתלהבות ובשמחה.
שמעתי מרבי שמשון פינקוס זצ"ל סיפור על יהודי צדיק, מהצדיקים שבדור. בטרם אספר – אקדים ואומר: אתם יודעים שה"חזון איש" אמר שאין דבר יותר טוב מאשר "סיפורי צדיקים". אפשר ללמוד מהם דרך בעבודת השם, אפשר באמצעותם להתעורר ולהתחזק, והם נותנים חיות לנפש, אבל – הוסיף ה"חזון איש" ואמר – השאלה היא מאיפה לוקחים מעשים אמיתיים? הרבה סיפורים, לצערנו הרב, אינם אמתיים… לכן אני מקדים ואומר כי הסיפור הזה, שסיפר הרב פינקוס, הוא אמיתי… הוא טרח, באופן אישי, לברר את אמיתותו:
צדיק זה, עליו נסב הסיפור, היה נוהג להאריך הרבה בתפילת "שמונה עשרה". והנה פעם אחת הוא טס לאמריקה, והמטוס עשה חניית בינים באמצע הדרך. כל הנוסעים ירדו מהמטוס לזמן קצר ומוגבל מראש. הצדיק שיער שמשך הזמן הזה שניתן לנוסעים, יספיק לו בכדי להתפלל תפילת מנחה, במתינות ובכוונת הלב, והוא נעמד להתפלל.
אלא שהוא האריך בתפילה, התפלל בדבקות ובערגה, והמטוס "ברח" לו… כל המזוודות שלו נותרו במטוס והוא עומד במקומו ומתפלל… כעבד לפני רבו!
הרב פינקוס, ששמע את המעשה, העיד כי לא התעצל, נסע לצדיק ושאל אותו:
"איך היית מסוגל להתרכז בתפילתך? אתה יודע שהמטוס בורח לך עם כל הפעקאלאך שלך, אולי גם עם הטלית והתפילין שלך, ואתה נשאר פה לבדך, ללא מכרים, וממשיך להתפלל כאילו לא אירע דבר? איך הראש שלך מסוגל להמשיך לעבוד במצב שכזה?"
"ואתם ידועים מה ענה לי הצדיק?" – ממשיך הרב פינקוס לספר – "הצדיק ענה לי תשובה שפשוט צריך לקחת חברותא וללמוד אתו ביחד את התשובה! הצדיק ענה לי תשובה באידיש ואני מתרגם אותה לעברית מילה במילה ללא כל שינוי: 'היה לי פה טוב'!"
תשובתו היתה בעצם כך: "מה אכפת לי אם האווירון נוסע או לא נוסע, מה משנה לי אם אמצא את הפעקאלאך שלי או לא – בתפילה היה לי כל כך טוב, הרגשתי כזאת מתיקות, עד שכל השאלות האלו לא עניינו אותי בכלל! כשמדברים עם אלוקים מרגישים בכזה נועם, בכזאת קרבת אלוקים עד שלא מיחסים כל חשיבות לכל ענין אחר עלי אדמות!
חז"ל אומרים במדרש (שיר השירים רבה פרשה ב): "וימינו תחבקני – זו תפילה". בתפילה יכול אדם להרגיש "ואני תפילה", שכל כולו נסחף פנימה אל עמקה, אל מתיקותה, עד כדי שהוא מרגיש קרבת אלקים כל כך גדולה בבחינת "וימינו תחבקני".
רבותי! ככה זה בתפילה, ככה זה בתלמוד תורה וככה זה בקיום כל המצוות. אי אפשר לקיים את המצווה בצורה 'יבשה'! יש להשקיע עבודה בכל מצווה! צריך לקיים את המצווה עם כל הלב, עם כל הנשמה, עם כל ה'ברען', מתוך שמחה של מצווה!
כך הופך אדם לעבד ה', כך יכול הוא להיכנס לראש השנה ולקים את ה"תמליכוני עליכם"! שמחה של מצווה.
הכתוב אומר (דברים כח, מז): "תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל". רש"י מפרש: "מרוב כל – בעוד שהיה לך כל טוב". אך האר"י הקדוש מפרש באופן אחר.
האריז"ל מפרש כי הפסוק בא להגדיר במילים "מרוב כל" – איזו שמחה צריכה שתהיה לנו בעת קיום מצווה. השמחה צריכה להיות כמו שמחה שיש לנו "מרוב כל"! פרוש: אם היה לבן אדם את כל הטוב שבעולם – הרי לא היה קץ לשמחתו. שמחתו היתה מרקיעת שחקים… זוהי השמחה שצריכה להיות לו בעת קיום מצווה! כך צריכה להראות שמחה של מצוה!
זוכרים את הפרסומות, של מפעל הפיס, שהתנוססו על האוטובוסים ועל לוחות המודעות: "הגרלת חמישים המיליון"? אנשים היו בהיסטריה… האם אפשר לתאר במילים את שמחתו של הזוכה המאושר שהתבשר שזכה בפרס הגדול?
אני זוכר שנסעתי פעם עם נהג מונית בבני ברק, וראיתי עליו שהוא שרוי בשמחה גדולה, בהתרגשות מיוחדת, ראו עליו שעובר עליו, עפע'ס, משהו מיוחד. רציתי לשאול אותו אם יש לו איזושהי שמחה במשפחה, אך בטרם הספקתי לשאול, הוא כבר פתח את הפה מעצמו והתחיל לספר: "הסעתי אתמול את זה שזכה בפיס. הוא ביקש ממני שאקח אותו לבית מפעל הפיס בתל אביב. בתחילה לא האמנתי לו, אך לאט לאט אני מתחיל לקלוט שהסיפור נכון… כבוד הרב! מה אומר ומה אדבר" – הוא אומר לי בהתרגשות – "הוא ירד מהמונית בבית מפעל הפיס ואמר לי להמתין לו, וכעבור כמה דקות הוא חוזר למונית ומראה לי ש'ק על סך ארבעה עשר מיליון … היתה עליו חותמת גדולה של מפעל הפיס…".
רבותי! לא היה שייך לעצור אותו… הוא דיבר בכזאת התרגשות… היה אפשר לשמוע את קצב פעימות הלב שלו… העיניים שלו נצצו… וכל זה למה? כי הוא הסיע אתמול את מי שזכה! ואם כן בקל וחומר ומה נהג מונית זה שלא זכה בכסף – כל כך שמח ומתרגש, זה שזכה במליונים – על אחת כמה וכמה?
אומר האר"י הקדוש: כך צריכה להראות שמחה של מצווה! כשאנו זוכים לקיים מצוה, שומה עלינו להרגיש כאילו זכינו בזכיה הגדולה של הפיס, כאילו יש לנו את כל הטוב שבעולם! הנחנו היום תפילין – הרווחנו מיליונים! ברכנו בכת המזון – הרווחנו מיליונים! למדנו תורה – הרווחנו מיליונים! ובאמת האריז"ל העיד על עצמו שכל המעלות אליהן הגיע, וכל ההשגות שאותן השיג – היו בזכות שהיה שמח הרבה בשמחה של מצווה!
מורי ורבותי! בכל תפילה, בכל ברכה, עלינו להרגיש שאנו מדברים עם המלך. כך נוכל לומר כל מילה בנחת, בשמחה! כל מצווה שמקיימים עלינו להרגיש שעושים אותה לכבוד השם יתברך! כך נוכל לעשות אותה בחשק, בהתלהבות ובשמחה! הרי לפנינו, מוראדיגע הכנה לקראת יום הדין.
[מתוך 'דורש טוב' אלול- ראש השנה]