בתום השנה הראשונה להסתלקותו של מרן גאב"ד טשעבין זי"ע, בחודש חשון תשכ"ז, פורסם באחד הירחונים ראיון מיוחד עם חדב"נ הרה"ח ר שלמה גולדשטוף ז"ל, בתוספת עובדות וזיכרונות מרעייתו ע"ה בתו הבכירה של מרן זי"ע. קטעים מאותו ראיון הובאו ב'המבשר תורני' על ידי הרב יעקב הייזלר, בשינויי עריכה קלים.
"במשך כ-20 שנה מאז נישואיו סירב מו"ח להיות רב ומנהיג", מספר חתנו ר' שלמה. "כשנישא לרעייתו, חמותי ע"ה, בתו של רבי ישראל יוסף קליגר זצ"ל, מעשירי טשעבין, בא להתיישב בעיר ופתח בה סוכנות למכירת פחמים. כסף, אף שמעולם לא נחשב בעיניו, היה בבית בשפע. האוכל הוגש בכלי כסף, וכשהתארסתי עם בתו הבכירה אמר לי: יודע אני שמבית עשירים אתה, אך הנהגות תלמד אצלי… כל ימיו הרבה לחלק כסף ואף ממקורביו תבע מדי פעם סכומים נכבדים לטובת נזקקים. זוכר אני יותר ממקרה אחד שבכספו סייע לסוחרים פושטי רגל לחדש את עסקיהם ולהעמידם על רגליהם.
"כך היה יותר מעשרים שנה, כשהוא דוחה את כל ההצעות למנותו כרב. אני זוכר היטב את הפגישה בינו לבין רבו הרב מבוטשאטש הגר"מ אריק זצ"ל, שאמר לו: אני מאחל לך שתפסיד את כספך ותהיה מוכרה להיות רב בישראל… הדברים הללו ששמעתי זעזעו אותי, ואמנם לא עבר זמן רב ומרבית הונו אבד, אלא שלא כמקרים רבים – איבד מו"ח את כספו מרצונו, ומתוך ידיעה ברורה. וגופא דעובדה הכי הווה:
"באחד הימים הזמין אצלו סוחר העצים רבי בנימין פילר מספר קרונות פחם. לאחר ימים אחדים נודע למו"ח שמחיר הפחם הוזל, לכן לא העביר את קרונות הפחם לידי ר' בנימין פילר אלא מיהר להודיעו על השפל וביקש ממנו לבטל את העיסקא. הונו של רבי בנימין ניצל, אולם מרבית כספו של מו"ח אבד, והוא קיבל על עצמו עולה של רבנות בעיירתו".
בתו הרבנית גולדשטוף מוסיפה: "ברצוני לספר עובדה מעניינת המעידה יותר מכל על טוהר לבו. פעם הגיע הביתה דף חשבון מסוים, עיין אבא בחשבון ונוכח שזוכה בטעות בסכום של 5,000 זלוטי. הוא עמד אז בפני בעיה קשה. לא שנמלך בדעתו אם להחזיר את הכסף שהגיע בטעות או לא – אלא שלא ידע כיצד לעשות זאת בלי לגרום להענשתו של הפקיד שטעה… אינני זוכרת כיצד פתר אבא את הבעיה, אך יודעת אני שהדבר העסיקו הוא איך לא לפגוע בפקיד שטעה.
"סיסמתו של אבא, אותה החדיר בנו כל ימיו, היתה – לדבר מעט ובשקט. הוא, הרב החסידי מגליציה, היה בעל נימוסים, מחונן בתכונות נאצלות של טאקט יותר מאשר אנשים מודרניים האמונים על נימוסים. את המכתבים שהיו מיועדים לנו מעולם לא פתח. כשהיה יושב ולומד בשעת לילה מאוחרת היה מכבה את כל האורות כדי שלא להפריע לבני הבית ולמד לאור הנר. דמותו השקועה בספר לאור הנר חרוטה עמוק עמוק בנפשי. היא בעצמותיי ואינני יכולה להסירה מנגד עיניי.
"לאחר נישואי כשגרתי בקראקא, היתה פעם אמורה להתקיים בביתי פגישה בין נערה מטשעבין לבין חתנה המיועד. אבא, שידע כי הנערה היא בת עניים, כתב לי וביקשני ללבוש בגדים פשוטים כדי שלא לביישה בבואה אלינו"…
מוסיף ר' שלמה: "דרכו בחינוך הייתה שלא להוכיח ושלא לצעוק. הוא היווה דוגמה שהיינו מוכרחים לחקותה וללכת בכל דרכיו. מעולם לא הרים את קולו. הוא לא החסיר אף פעם טבילה במקווה, גם בימי שלג ובימי קרה, הוא מעולם לא דרש מבניו שילכו בדרכיו, אולם לא נאלץ לדרוש זאת, כיון שברור היה שמוכרחים לנהוג כפי שהוא נהג.
"את הליכותיו הנאצלות ראינו גם בביהכ"נ. תפילתו הייתה קצרה ולא האריך בתפילת שמו"ע כדי שלא לגרום לציבור טרחה, אך כשהיה מתפלל ביחידות הייתה תפילתו ממושכת וראינו את הדבקות וההתלהבות בתפילתו. הוא לא האריך בעריכת הסדר בליל פסח, כדי שלא להכביד, והרבה לספר סיפורים כדי לרתק תשומת לבם של הילדים והאורחים".
"זוכרת אני היטב את השעות הנפלאות", אומרת הרבנית גולדשטוף. "מתכנסים היינו סביבו בלילות החורף הארוכים והוא היה מספר לנו סיפורי צדיקים. פניו קרנו באור מיוחד וכל טוב לבו היה גלוי בעיניו. מקטנותנו ידענו שלאבא אסור להפריע. יושבים היינו סביב השולחן והגיעו אורחים אל אבא, מיד קמנו כולנו בלי שהיה צריך לרמוז לנו, והנחנו את אבא לענייניו.
ר' שלמה: "בבית מו"ח היו תמיד אורחים – אנשים שבאו להתייעץ בענייני מסחר, רבנים שרצו לשמוע חוות דעת בפסק הלכה, עסקנים שרצו לדעת את דעתו בענייני ציבור, מחברים שבאו לבקש הסכמה לספרם. עוד קודם שהתמנה כרב, כשעסק במסחרו, היה שולח הרב דמתא את בנו להתייעץ עמו בשאלות חמורות. בשעת ליל מאוחרת, דרך הדלת האחורית, היה בא שליחו של הרב ומו"ח היה פותר לו את הקשיים. אולם אנו מעולם לא דיברנו על כך, לא רצינו לגרום לספק של זלזול ברב העיר".