"ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה" (כ"ח, י')
"לא היה צריך לכתוב אלא 'וילך יעקב חרנה', ולמה הזכיר יציאתו? אלא מגיד שיציאת צדיק מן המקום עושה רושם. שבזמן שהצדיק בעיר – הוא הודה, הוא זיווה, הוא הדרה; יצא משם – פנה הודה, פנה זיווה, פנה הדרה. וכן 'ותצא מן המקום' האמור בנעמי ורות" (רש"י).
הצדיק מטביע רושם על סביבתו, עד־כדי־כך שאפילו הגויים רואים זאת ומודים בכך.
כאשר הגיעו אלימלך ושריו ליצחק כדי להתפייס עמו, שאלם יצחק: "מדוע באתם אלי, ואתם שנאתם אותי ותשלחוני מאתכם?", והם ענו: "ראו ראינו כי היה ה' עימך, ונאמר תהי נא אלה בינותינו… ונכרתה ברית עמך" (בראשית כו, כז-כח).
מה ראו אנשי פלישתים שהביא אותם למסקנה שהקב"ה נמצא עם יצחק?
בתרגום יונתן בן עוזיאל פירש: "בזכותך הוות לן כל טבתא, וכדו נפקתא מן ארען יבישו בירן ואילנא לא עבדו פירין". כלומר, הם ראו כי לאחר עזיבת יצחק התייבשו כל הבארות שבפלישתים וכל העצים יבשו ולא הוציאו פירות.
ניתן ללמוד מכך בקל וחומר – אם כה רבה השפעת הצדיק על הדומם, קל וחומר על בני אדם!
תחיית העצמות היבשות
לאחר מלחמת העולם השנייה נשארו אודים מוצלים מאש, אחד מעיר ושניים ממשפחה, אשר איבדו את בני משפחותיהם, את בתיהם וגם את רצון החיים.
זכורני כיצד הגיע כ"ק האדמו"ר מבעלזא לארץ ישראל. בזמן המלחמה היה האדמו"ר מחופש לקצין גרמני. הוא הפליג באניה לחיפה, ללא זקן, עם שפם גדול. לאחר שבוע הגיע לבית שהכינו לו ברחוב 'אחד העם' בתל אביב, ואנשים רבים באו לקבל את פניו. באותה תקופה הייתי ילד בחיידר, נתנו לנו דגלים כמו בשמחת תורה ושרנו: "אור זרוע לצדיק" (תהילים צז, יא). האדמו"ר דמה למלאך אלוקים, כביכול נשמה ללא גוף – היה שרוי תמיד בצומות, לא אכל ולא שתה, וסביבו התאסף קומץ יהודים שבורים, בבחינת עצמות יבשות.
קשה להבין ולקלוט את הנס הגדול שקרה. "ותבוא בהם הרוח (בעצמות היבשות) ויחיו, ויעמדו על רגליהם, חיל גדול מאד מאד" (יחזקאל לז, י). הרבי הצליח להקים מחדש את החסידות. בית המדרש בתל אביב היה צר מלהכיל את כל החסידים, קול תפילה וקול תורה הדהדו בין הכתלים 24 שעות ביממה!
זה כוחו העצום וזה הרושם הרב שהצדיק מטביע סביבותיו.
נס זה התרחש בחסידויות נוספות, למשל – חסידות סאטמאר. אני זוכר את בית הכנסת שלהם בשנת תשי"ב, היו שם בסך הכל שלושים אנשים. אף לא לאחד מהם היה שטריימל, ובקושי היו כמה בעלי זקנים. הם היו אודים מוצלים מאש. חלשים מבחינה גשמית וגם מבחינה רוחנית. ומהקומץ הזה הצליח הצדיק בסייעתא דשמיא להחיות עם רב, וכעבור שנים לא רבות חסידות סאטמאר פרחה ושגשגה, בעיקר בארצות הברית, סמוך לאדמו"ר, וכיום ישנם למעלה מ־50 אלף חסידים יראים ושלמים.
אפיזודה מעניינת הופיעה פעם בעיתון אמריקאי. נכתב שם מאמר אודות רכבת ה'מיוחסים', אותה רכבת שנועדה להוציא מגיא התופת אנשים מיוחסים, ולהעבירם לשווייץ שבה יינצלו. היו ברכבת אנשי רוח: אמנים, ציירים ומשוררים מפורסמים. לרכבת זו הצליחו 'להגניב' את האדמו"ר מסאטמאר. כשהגיעה הרכבת לשווייץ עצרה בתחנות שונות בערים, ובכל מקום הגיעו לתחנה יהודים רבים. כמעט בכל מקום הם שאלו בהתרגשות עצומה: "האם האדמו"ר מסאטמאר נמצא פה? היכן הוא?".
הם לא שאלו על כל המיוחסים והמפורסמים. הלב היהודי הרגיש מיהו המיוחס האמיתי, והשתוקק לראות את הצדיק שהוא יסודו של עולם!
צדקתו עומדת לעד
יציאת צדיק מן המקום עושה רושם. פנה זיווה, פנה הודה, פנה הדרה.
אבל אם מתבוננים לעומק מגלים כי גם לאחר עזיבת הצדיק הרושם אינו פג לחלוטין, והודו וזיוו ממשיכים להקרין ולהשפיע על הבריות.
הגאון רבי משה סולובייצ'יק זצ"ל התגורר בשווייץ, אבל הודו והדרו חפפו על כל יהודי אירופה. מכל עבר פנו אליו בשאלות. אחר פטירתו, כשנפגשתי עם רבה של שווייץ, הרב ברייש, שאלתי אותו: מה יהיה עכשיו? איך יתקיימו בלי רבי משה?
ענה לי הרב תשובה מעניינת מאוד: "בדיוק כמו שלייקווד מתקיימת בלי רבי אהרן קוטלר זצ"ל".
בנערותו למד רבי אהרן בישיבת סלבודקה. היה זה בתקופת ההשכלה. אחותו, שהכירה את גאונותו אל אחיה, כתבה לו מכתבים רבים בנוסח: "מה יצא ממך בישיבה?", "אדם עם מוח כמו שלך מסוגל להיות פרופסור בעל שם עולמי, מי יידע עליך אם תישאר בישיבה?!".
הסבא מסלבודקה והמשגיח החליטו לא להעביר אליו את המכתבים. במשך שנתיים נמשך העניין ורבי אהרן לא ידע דבר מכל זה…
מה יצא בסופו של דבר מאותו נער? הוא נבחר להיות חתן לבתו של רבי איסר זלמן מלצר זצ"ל, והפך לגדול הדור. לשמע שמו רועד כל העולם היהודי.
כשהגיע רבי אהרן לאמריקה, המצב הרוחני שם היה בשפל. הייתה שם עבודה זרה ושמה: כסף. האידיאל המקודש היה ללמוד באוניברסיטה, בקולג', כדי להיות רופא, עורך דין, רואה חשבון וכדומה. כולם נהרו אחר ה'דיפלומה'.
הרב שלי אמר לי דבר מעניין אודות הרדיפה אחר דיפלומה [תואר]: בבנק – אלו שיש להם את התואר הם נשארו הפקידים, ואילו אלו שאין להם שום תואר – דווקא הם העשירים המפקידים הרבה כסף…
רבי אהרן ניהל מאבק קשה ועקבי כדי לשנות את הלך המחשבה המוטעה, וכדי להחדיר באנשים ערך לתורה ולמצוות. הוא אמר להם: "במקום שנכנס ירק לא נכנס בשר. תנצלו את כל המקום במוח לתורה הקדושה". וכששאלו "ממה נתפרנס", ענה: "חינוך! תהיו מורי הוראה, תהיו מחנכים!".
הוא פתח בית מדרש גבוה בלייקווד, שהיה כולו על טהרת הקודש, כמו הישיבות הקדושות באירופה. את לבו ונפשו מסר למען בית המדרש. במשך רוב ימות השבוע היה בברוקלין [אז מרחק שעתיים נסיעה מלייקווד]. במשך היום היה, כמובן, שקוע בלימוד, ובערבים היה יוצא באופן קבוע, מחזר על פתחי נדיבים כדי להשיג כספים להחזקת הישיבה, וביום חמישי היה מגיע לישיבה ונשאר למסירת השיעורים שנאמרו בימי חמישי, שישי, שבת, ראשון ושני בבוקר. ביום שני בצהרים היה שוב חוזר לברוקלין.
כאשר נפטר רבי אהרן היו בישיבה סך הכל כמאה בחורים בלבד, והישיבה הייתה שקועה בחובות עצומים. רבי שניאור, בנו של רבי אהרן, היה צריך לשמש כראש ישיבה במקום אביו הדגול, ורבים נטשו את הישיבה והתפזרו בכל אמריקה. בכל מקום שהגיעו הקימו ישיבות, וקול התורה המשיך להדהד בכל מקום נידח.
רבי שניאור, בעשרים וחמש שנות הנהגתו, שיקם את הישיבה, וממאה בחורים עם אברכים יחד – גדלה הישיבה ולמדו בישיבה ארבעת אלפים בחורים ושלושת אלפים אברכים, וכיום היא מקום התורה הגדול ביותר בארצות הברית.
סיים הרב ברייש, ואמר: "רבי משה סולובייצ'יק זצ"ל לא עזב את אירופה, כשם שרבי אהרן קוטלר לא עזב את לייקווד".
כל הנטיעות שנוטעים הצדיקים הולכות ומתרחבות ועושות פירות לנצח.
(מתוך הספר 'אריה שאג')