רבינו ה'ייטב לב' זצ"ל נודע ביותר בשפלות רוחו ושברון לבו. מסופר, שכשהיה רואה ילד עם תנועה של יראת שמים, היה אומר: "הלוואי ואהיה ירא שמים כמותו". כמו כן כשהיה רואה איזה איש פשוט מקיים מצווה בתמימות, היה אומר: "הלוואי אהיה תמים עם ה' כמותו". כשהיה רואה איש מגושם מברך 'המוציא' על השולחן, היה מורה עליו באצבע ואומר: "כך צריך לברך, לא כפי שאני מברך".
נכדו הרה"ק רבי יקותיאל יהודה מקלויזנבורג זיע"א סיפר בשיעוריו על חומש רש"י, שמטעם זה רצה צדיק זה שכל בניו יהיו רבנים ובעלי הוראה, וזאת מפני שלא החזיק את עצמו לכלום, וחשב שאולי על-ידי שיורו בניו הוראה לבני ישראל וירביצו תורה ברבים, ייטיבו בעבור כך לנשמתו בעולם האמת. והוסיף, שמהאי טעמא החזיק ישיבה והתמסר כל כולו לתלמידיה, באמרו: אולי ייטיבו לי בעבורם. ומהאי טעמא גם צווה שיכתבו על מצבתו שהעמיד תלמידים הגונים.
סיפר הגאון רבי שאול בראך זצ"ל: בהיותי בן י"ג, הגעתי לבית מדרשו של ה'ייטב לב' בשעת התפילה. ברצותי לזכות להסתכל בפניו, עליתי למזרח אל עמוד התפילה, שם עמד ה'ייטב לב' והתפלל את תפילת הלחש, והמתנתי לו שיעקור את רגליו כדי שאוכל לראות את פניו.
למעשה, ראה אותי ה'ייטב לב' טרם שעקר את רגליו, בירכני בברכת שלום עליכם ושאלני מהיכן הגעתי. משאמרתי לו שהגעתי מהעיר חוסט, שאל לי: "חיים, הבן של משה אריה (הגביר הנודע ר' משה אריה פריינד ז"ל) גם הגיע אתך?"
לא ידעתי מה להשיב. שאל אותי שוב: "חיים, הבן של משה אריה גם הגיע אתך?" כך שאל אותי כמה פעמים ואני איני משיב. בסוף פרצתי בבכי…
אמר לי ה'ייטב לב': "אני אומר לך מדוע חיים לא הגיע אתך, כי הוא מכיר אותי כבר ולכן אינו בא אלי יותר. אתה עדיין אינך מכירני"… בתום דבריו, חזר ה'ייטב לב' שלוש פסיעות לאחוריו, התקרב אל העמוד והתחיל בחזרת הש"ץ.