את המעשה דלהלן, סיפר בערוב ימיו הרב החסיד רבי שאול ב"ר אהרן בעער זכרונו לברכה, באוזני אחד מידידיו, שרשם זאת בשעתו לבקשתו, והוא מובא כאן בקיצור נמרץ ובשינויי עריכה מינימליים.
נולדתי כשלוש שנים לפני פרוץ מלחמת העולם השניה. [בשנת 1939 למניינם] נזרקנו מפולין. נשלחנו לסיביר למשך שנה וחצי, ובהמשך שהינו באוזבקיסטן עוד ארבע וחצי שנים. המלחמה הסתיימה וחזרנו לקראקא, פולין. חיינו שם שלוש שנים, ואז הגיע לשם האדמו"ר רבי איציק'ל מפשעווארסק זצ"ל.
אבא שלי הגיע ממשפחה בה היו לפני המלחמה 70 נפש, והוא נותר לבד, שבור ורצוץ. אני הייתי בן יחיד, ילד בן 10. רבי איציק'ל הפך להיות אבא של אבא שלי. מקראקא עקרנו לפריז, גם רבי איציק'ל עבר לשם. בפריז הסתובבתי בחוסר מעש – ואני כבר הייתי אחרי בר-מצוה. ביקש רבי איציק'ל מחתנו רבי יענקל'ה שילמד איתי תורה.
רבי יענקל'ה התחיל ללמוד אתי, אך מיד ראה שעשה "מקח טעות". לא בגלל שלא למדתי, אלא בגלל שהיה לי "אַשׁוֶוערֶר קָאפ – פַארשׁטָאפט אִינגַאנצְן". איך מתרגמים את זה לעברית? – ראש כבד. סתום לגמרי. אבל לרבי יענקל'ה היה המון סבלנות. למרות זאת, הצליח להחדיר לי את הלימוד "אזוֹי וִוי אַרבֶּעס אִין וַואנט" [כמו שחומוס נדבק לקיר, פתגם באידיש שבא לתאר שני דברים שלא מתחברים יחדיו]. הוא הסביר לי שוב ושוב, אבל הראש לא תפס. עד כדי כך הגיע המצב שהשכנים התקשו להירדם, מחמת שהוא כל כך התאמץ והרים את קולו לנסות להסביר לי שוב ושוב, ושוב…
התביישתי. הוא התאמץ שעה. שעה וחצי. שעתיים. ולי לא נכנס כלום לראש. אמרתי לו: רבי! זה לא תכל'ס, אתה קורע את הגרון, "שורף" שעה ומחצה בה אינך לומד כלום – ולראש שלי זה בין כה וכה לא נכנס. גם אם נלמד עוד שנה או שנתיים, תלמיד-חכם כבר לא יצא ממני. אולי אדע כמה דפי גמרא… אז אהיה סנדלר או חייט. אהיה שומר שבת. ומה שיהיה – יהיה!
בתגובה הוריד את ראשו למשך כמה דקות. הדקות השקטות היו ארוכות. ארוכות מאוד. עכשיו הרגשתי עוד יותר רע. חשבתי לעצמי: הרי הוא "קורע את עצמו" כדי ללמוד אתי, ואני פתאום זורק לו את ה"גט" ישר לתוך הפרצוף! שנינו שתקנו ואני התחלתי לבכות.
רבי יענקל'ה הרים את ראשו. וכשרבי שאול משחזר זאת – כמעט 65 שנה אחרֵי – גרונו נשנק מדמעות. וכך אמר לי: חלילה! חלילה! אמשיך ללמוד אתך. נלמד עוד ועוד ובסוף תגדל 'קַאטשקֶ עלֶע' (ברווזון, ביטוי-חיבה באידיש). תוכל ללכת. תוכל לרוץ. תוכל לשחות. תוכל לעשות הכל – גם אם לא בשלימות. אבל להתפלל ולשיר תוכל יותר ממני!
המשפט האחרון נסך בי עידוד, החדיר בי אוויר צח, אז שאלתי: האם גם ללמוד אוכל יותר ממך?! הוא דפק על השולחן ואמר: "אם תכניס כל-כך הרבה כח כפי שאני הכנסתי – תוכל גם ללמוד יותר ממני! רק צריך לרצות!"
ראיתי שזו לא בדיחה. הרגשתי שאני מצוי בעיצומו של רגע נדיר של השראת השכינה. פשוט חדר לי חשמל דרך הגוף! הוא המשיך ללמוד איתי. ומאז – הראש נפתח לי קצת. התחלתי להבין את הגמרא. את הרש"י וגם את התוספות! זה מה שגרם לי להיות אדוק לרבי – רבי יענקל'ה. גם לאחר נישואַי המשכתי ללכת לשיעורים שלו"…
עד כאן מה שסיפר רבי שאול על עצמו, ואנו נוסיף ונספר עליו: עד אחרית ימיו היתה הנאתו נעוצה בלומד'עס ישיבתית. פעמים רבות מסר שיעורים בכוללים חשובים – אותם החזיק בממונו – כאשר היה מניח בפני הלומדים חקירות וסתירות מרתקות ומנתח זאת יחד עמם. הוא היה מקדים לפני התפילה, ומאזין לסוף שיעור הדף-היומי ב'קהל חסידים' אשר בשערי-חסד. תמיד היה לו מה להוסיף ולהתפלפל! בכל שמחה משפחתית כשהיה אומר דרשות, הן היו בחזקת "חבורות". לא פעם היה "זורק" סברות חזקות, שאחר כך מצאת שכיוון בהם לגדולי האחרונים, לרבי עקיבא אייגר, ל'קצות', ל'נתיבות' ולאחרים! אף הוא אמר על עצמו, שכשלא חש בטוב, והיה שוקע בלימוד, מיד היה חוזר לעצמו!
מי היה מאמין שאל כל זאת הגיע בזכות "רב פרידא" של דורנו (רב פרידא לימד את תלמידו 400 פעם ועוד 400 פעם כמובא בגמרא בעירובין נד:), שלא התייאש וניסה שוב ושוב ושוב לפתוח את ראשו של הבחור הצעיר – עד שהצליח!
(איש לרעהו חיי שרה תשע"ח)