אם רק אחד משלושת המתירים אמר את הנוסח 'הכל מותרים לך' – האם הנדרים הוּתְּרוּ?
מנהג ישראל לערוך בערב ראש השנה 'התרת נדרים'. זה שמתירים לו אומר בפני שלושה את נוסח הבקשה להתרת הנדרים, ואחר כך אומרים כל שלושת המתירים שלוש פעמים את נוסח ההתרה הארוך־יחסית 'הכל מותרים לך'. ומעיקר הדין, די שאחד מהמתירים בלבד יאמר (שלוש פעמים) רק את המילים "הכל מותר לך".
ולאחר ההתרה, אומר זה שמתירים לו את הנוסח של 'מסירת מודעה', שבה הוא מבטל את את כל הנדרים שידור בעתיד בשנה זו. ומקור הדבר, בדברי חכמינו ז"ל במסכת נדרים: "הרוצה שלא יתקיימו נדריו, יעמוד בראש השנה ויאמר, כל נדרים שאני עתיד לנדור בשנה זו יהיו בטלים". ואף שנהגו לומר את מסירת המודעה בפני שלושת המתירים, מן הדין יכול כל אדם לאומרה בינו לבין עצמו, ואין צורך לאומרה בפני אחרים.
[ביאורים ומוספים דרשו תקפא, 45]
האם צריך לערוך 'התרת נדרים' לילד בן שתים עשרה?
בהמשך לאמוּר: התרת הנדרים בערב ראש השנה, נהגו לעשותה לאנשים בלבד. ויש שהורו שאשה תמנה את בעלה לשליח להתיר את נדריה בערב ראש השנה, ויבקש מהמתירים את נדריו להתיר גם את נדריה; ויש שהורו שאינה צריכה לעשות כן, ותסמוך על אמירת 'כל נדרי' בערב יום הכיפורים, שבה מתירים גם כן את כל נדרי הקהל. ובכל מקרה, שליחות להתרת נדרים, מועילה רק לבעל הנעשה שליח להתרת נדרי אשתו, מפני ש'אשתו כגופו'.
וכמו כן, לגבי 'מופלא הסמוך לאיש', דהיינו ילד מגיל שתים עשרה ומעלה, וילדה מגיל אחת עשרה ומעלה, שכאשר הבינו את ענין הנדר, נדרם חל מדאורייתא – יש שהורו שאין צורך לערוך עבורו התרת נדרים בערב ראש השנה, ויש שהורה שאם רצונו בכך, יש לערוך עבורו התרת נדרים.
[ביאורים ומוספים דרשו תקפא, 45]
האם מותר לאכול בסעודת סיום מסכת בערב ראש השנה?
מנהג עתיק בישראל, עוד מזמן חכמינו ז"ל, לצוּם בערב ראש השנה; ובמדרש אמרו שגדולי הדור היו צמים בו, ובכך היו מתכפרים שליש מעוונותיהם.
במשך הדורות, הורחב המנהג במדינות אירופה, ואף פשוטי העם נהגו לצום ביום זה, אנשים מגיל שלוש עשרה, ונשים מגיל שתים עשרה, כביֶתר תעניות הציבור; אולם, בזמננו, יש שצמים ויש שאינם צמים. ויש שהורו, שמכיון שבזמננו לא כולם נוהגים לצום, המעונין לצוּם צריך לקבל את הצוֹם בכ"ח באלול בתפילת מנחה.
ומי שקיבל על עצמו לצוּם בתפילת מנחה – יש אומרים שאינו רשאי לאכול בסעודת מצוה; ויש אומרים שהוא רשאי לאכול בסעודת מצוה של ברית מילה, פדיון הבן, או סיום מסכת; משום שהמנהג ביסודו לא כלל אכילה בסעודת מצוה כזו, והקבלה שקיבל על עצמו, היא לצום כפי המנהג.
[שו"ע תקפא, ב, ומשנ"ב טז; ביאורים ומוספים דרשו, 33, 34, 35, 37 ו־39]