רבינו זצ"ל היה מגיע לשיעור באפיסת כוחות מחמת חולשתו וזקנותו המופלגת, עד שבקושי היה מגיע עד מקומו. אולם בשיעור מיד היה מתגבר בלהט נעורים יותר מכולם, במרץ ובריתחא דאורייתא, באופן שלא ראינו אף בחור צעיר עם מרץ שכזה. חבל על כל מי שלא ראה זאת בעצמו. לפעמים היה אומר בשנינות כדרכו: "מה אתם ישנים, הרי אתם אינכם בגילי? אולי כולכם ביחד בגילי"…
היה קורא את הגמ' בטעם וצימאון, והיה משמיע קול כמו צמא שמזלפים לפיו מים קרים. כשהיה קורא את הקושיא, היה זאת בקול של התפעלות והנאה, כאדם המופתע לראשונה מקושיא נפלאה זו, ושוב, כשהיה אומר את תירוץ הגמ', היה שוב מופתע ונהנה מהתירוץ הנפלא, כאילו לא שמעו מעולם.
לפעמים היה אומר בשיעור: "מעולם לא הבנתי דבר זה עד היום"… והיה הדבר לפלא בעינינו, שהרי שיעור זה כבר שמענו ממנו כמה פעמים. אבל האמת שהוא הרגיש כאילו היום נתברר אצלו ענין זה. וכמו אדם שאוכל אוכל טעים ורוצה ללעסו בכל פיו כדי להרגיש את הטעם בכל הפה ולא להפסיד כלום מהטעם, וכך היה 'מתלקק' על כל ענין בגמ' או בראשונים או בדברי הגרע"א וכדו'.
וידוע המעשה שפעם יצא מבית הגרי"ז ואמר: "אם מגיע לי חלק בעוה"ב, הרי קיבלתי אותו עכשיו, ששמעתי חידו"ת נפלאים כאלו". ושמעתי עוד, שהגרי"ז ביקש פעם מבנו לקרוא לו באמצע הלילה מפני שיש לו תירוץ על קושיא שנתקשו בה ביום. אמר לו בנו, השעה עתה כל כך מאוחרת, איך אפשר לקרותו. אמר לו הגרי"ז: בטוח שהוא עדיין אינו ישן, אלא מוטרד מהקושיא הנ"ל. ושמעתי תוספת למעשה הנ"ל, שאמרו, מנין היה הגרי"ז בטוח בכך, אולי מצא רבינו תירוץ ועל כן הלך לישון? וע"ז השיבו, שגם זה לא יתכן, שכן אילו היה לו תירוץ, היה מגיע לאמרו להגרי"ז. ושוב אמרו: אולי לא בא משום שחשש שהגרי"ז הלך לישון, והשיבו – שהיה בטוח שהגרי"ז גם הוא לא הלך לישון, שכן אין הולכים לישון כשיש קושיא…
גם אנו ראינו בישיבה איך היה מיוסר כשהיתה לו קושיא. ושמעתי בעצמי איך היה שואל אחר שהקשו קושיא חזקה – איך יכולתם לישון בלילה?! (כמדומה שהיתה זאת קושיא בענין תחומין ביו"ט, ע' באבי עזרי הל' שביתת עשור פ"א ה"ב תנינא).
כשלמדנו מס' יבמות (בשנת תשל"ג בתחילת חודש טבת), למד בשיעור את הסוגיה זיקה ככנוסה ביבמות דף י"ט, שהיא סוגיה קשה וסבוכה (ואגב כדאי לשים לב לכך שבתחלת טבת כבר למדו דף י"ט בלא שדילגו כלום עד שם), וקרא את כל הגמ' בטעם ובהנאה, ואמר באמצע: דאכטצ'אך אז דאס איז פון דגישמאקסטע סוגיות אין יבמות – נדמה לי שזו מהסוגיות היפות והמהנות ביותר של יבמות. ושוב אמר, שהרי איתא בגמ' 'האומר שמועה זו נאה ושמועה זו אינה נאה' ע"ש, שאסור לומר כן. והשיב שאינו מתכוין לומר שזה גישמאק וזה אינו גישמאק, רק אמר דאס איז גישמאק ודאס איז נאך גישמקער, והיינו שכל סוגי' היא יפה, וזו עוד יותר יפה (וכנראה שד"ז מותר לאמרו).
עוד אזכור, שיומיים לפני חנוכה בא לשיעור עם שתי קושיות חמורות בתוס דף ט"ז ע"ב ביבמות, ושוב למחרת בא עם תירוץ עליהן. וכשראה שהצבור אינו מתלהב מהדברים, אמר לנו שצריך להיות 'שמחת חנוכה' מהתירוץ הזה.
"למה שותקים?!"
השיעור כללי ביום שלישי היה מעמד בפני עצמו שאין דומה לו. הוא היה תייגע עליו כמה ימים, והיה ידוע שאם רוצים לדבר עמו במנוחה צריך לדבר עמו ביום רביעי עד סוף השבוע, שאז היה יותר במנוחה, ולא בתחילת השבוע עד יום שלישי, שאז היה כבר במתח מהשיעור. וכשהיה מגיע באפיסת כוחות לשיעור והיה מתחיל קטע, היה קולות וברקים על כל קטע שהיה אומר, ואם לא היו צועקים היה מתלונן: "למה שותקים?!" ולפעמים היו גוברים הקולות לפני שגמר את הקטע, והיה אומר: "תנו לי לגמור את הקטע און שפעטער רייס מיר אויף שטיקעס" – ואחר כך תקרעו אותי לגזרים… ופעמים שהיה צועק: "כאן הייתם צריכים לצעוק, ולא כאן!"
היה יושב לידינו אחד התלמידים, שהוא ת"ח מופלג, והיה מרבה להתווכח עמו, וראש הישיבה היה שמח בזה והיה קורא לו: "דער שרייער" – הצעקן. ולעת זקנתו שהראיה כבדה עליו והיה מכיר כל אחד על פי מקומו, היה פעם שקט במקום זה, ושאל: "א וואו איז דער שרייער?" – איפה הצעקן.
מחמת כובד ראייתו היה מקפל את הספר הנצרך לעיין בשיעור באופן שהקיפול יגיע עד המקום שיצטרך לקרותו בשיעור, כדי שלא יצטרך לחפשו, ואף שהיה ספר בעל אותיות קטנות כמו מגיד משנה או ביאור הגר"א, היה מצליח לקרותו למרות קושי הראיה, והיה הדבר נראה כפלא.
זוכר אני מקרה אחד שר' נחום כהן שאל אותו קושיה באמצע השיעור, וניסה לתרץ, והפסיק את השיעור באמצע ואמר שאף שיש לו תירוץ – אבל אין זה ברור ועל כן עדיף לו להפסיק.
לפני השיעור היה תמיד ממלמל איזה מילים בלחש ולא היו שומעים מה, והיו חושבים שמתפלל תפלת ר' נחוניא בן הקנה. אבל פעם שמעו שאומר: "הריני מוכן ומזומן לקיים מצוה ללמד תורה – ולמדתם אותם", או משהו דומה לזה. ופעם באחד מהשיעורים האחרונים שמעתי איך שאומר בערך מילים אלו: "הריני מוכן ללמד תורה לשמה", והיינו שהיה הולך לומר שיעור כמו שהולכים לעשות מצות נטילת לולב.
וכן בזמן הסדר היה 'עוז וחדוה במקומו'. וכשהיו באים אליו עם קושיא היה מתחיל ללמוד את הגמ' עם השואל ומנסה להסביר, ופעמים היה אומר שאין לו תשובה, וכשהיתה קושיא חזקה היה מבקש לחפש בפני יהושע או בחי' הגרע"א או באור שמח (ופעמים שלא היו מוצאים את הספר מיד, כיון שהספרים היו ישנים ולא היו רואים על הכריכה איזה ספר הוא – אז היה ניגש הוא בעצמו לארון ספרים ומוצא מיד, למרות חולשת ראייתו, ואמר בשנינות למחפש שלא מצא – "א בטלן"…
לפעמים היה מבטיח כסף למי שיאמר תירוץ על איזה קושיא וכדו', והיה משלם אח"כ. לפעמים היה מגיע מביתו עם איזה קושיא שהטרידה אותו, והיה בא באמת ובתמים לחפש תירוץ. פעם הגיע עם קושיא על השיטה מקובצת בהשמטות לזבחים פרק ח', ואף שאמרנו לו שלא למדנו זאת, רצה מ"מ שנשמע את הקושיה. אף שלא היה מאריך עם כל אחד, אבל אם היו באים עם קושיא טובה שהיה נהנה ממנה, היה קורא לכל שכניו ולעוד בחורים שישמעו ויאמרו תירוץ. אבל זכורני פעם שאחר ששאלו אותו קושיא טובה הלך וקרא לאחד שישב רחוק קצת ממנו, ואמר לו שישמע איך שואלים קושיא טובה…
שמעתי שמחמת חולשת ראייתו רצו להביא לו מכשיר שמאפשר לראות את האותיות על גבי מסך בצורה מוגדלת מאוד, ואמר: "איך דארף א גמ' ואס מעקען קושען" – אני צריך גמ' שאפשר לנשקה.
לחיות בשביל ללמוד
בקיץ תשל"ב עבר ניתוח, והיה אז חשש גדול והרבו אז מאוד בתפילה, וב"ה החלים והאריך ימים עוד כשלשים שנה אח"כ. אחר זמן פגש אחד הרופאים שטיפל בו אז, ושמו פרופ' אלכסנדר דינבר, את הורי ז"ל [הוא היה מיודד עמהם] ואמר להם שהרב שך אמר לו: "אני צריך עוד לחיות, כי אני צריך ללמוד". ואמר שהיה הדבר חידוש בעיניו, כי אצלם צריך ללמוד כדי שיוכלו להתפרנס ולחיות, ואילו הוא רוצה לחיות כדי ללמוד.
כשבא אחר כמה שבועות לומר שיעור כללי בישיבה, משום חולשתו הכינו לו רמקול, וזו היתה הפעם הראשונה שהביאו רמקול לשיעור. וכשנכנס וראה את הרמקול אמר בשנינותו: "לו הייתי יודע שהכינו רמקול הייתי מכין שיעור טוב יותר"… ומעניין היה, שהטכנאי שסידר את הרמקול, שלא היה מבני הישיבה, ישב לידו במהלך השיעור, ורבינו רצה שגם הוא ירגיש בנוח, ולכן היה מדי פעם פונה אליו ומסביר לו את דבריו.
ידוע שכמה פעמים בעת בחירות, כשהשתדל הרבה מאוד בעניין זה, היה מתח גדול, כיון שהרבה דברים היו תלויים בו, ומכל מקום היה נראה רגוע באופן מוחלט, ואף היה אומר שיעור כללי באותו יום. כשהקים את דגל התורה והיו טרדות גדולות ומתח גדול בבחירות, שהכל היה תלוי בכמה קולות והכל היה על צוארו, אמר אח"כ שיחה בישיבה שכולם יחזרו ללימוד סדיר ולא יחשבו שצריך לנוח קצת קודם החזרה ללימוד.
אב מסור לתלמידיו
הוא דאג לתלמידיו כמו אב וכמו סב לכל העניינים, כשידוכים, חברותות וכדו', וכל אחד ידע שאפשר לבא ולשפוך לפניו את הלב והוא בסבלנות שומע ואומר את דעתו בנחת. ואין סוף לעובדות אלו, שהרי היה מקבל כל יום המון אנשים ומתעניין בכל פרט ומתאמץ לעזור לכל אחד.
לפני כשלושים שנה רצתה אמי לשאול איזה דבר ממנו, ולא הצליחה להיכנס עד שעה מאוחרת בלילה. כשנכנסנו לביתו בחצות הלילה, פגשני שם אחד מהאנשים שהופקדו לשמור שלא יפריעו יותר מדי ונזף בי איך אני מעיז להיכנס לבן אדם בשעה 12:00 בלילה. אבל אני לכשעצמי לא הרגשתי שום פגם בזה, וכמו שכאשר צריכים באים לאבא מאוחר בלילה.
היתה תקופה שאשתי תחי' לא עבדה כמה חדשים, ורבינו ידע מזה. סמוך לפסח הגיע אלי ר' יחזקאל אסחייק עם מעטפה ובה 500 ש'. בחול המועד נכנסתי לרבינו ואמרתי לו שבחג הפסח הזה לא הייתי בביתי ולא היו לי הוצאות חג. ישב שם אז הרב גרז ז"ל, פנה אליו רבינו ואמר לו: "הרב גרז, ואס מיינט איר, נאך פסח דאר פער מען ניט עסן?" – מה אתם חושבים, אחר פסח לא צריכים לאכול?
כשהקימו את דגל התורה בין יוה"כ לסוכות תשמ"ט, והיה מתח נורא ועצום, ובפרט שהיו צריכים לסיים את כל ההכנות לפני חוה"מ, והיו הרבה עסקנים בביתו. לפתע הגיע בחור אחד עם מלווה, ואמר שהוא רוצה להיכנס. אמרו לו שאי אפשר עכשיו, אך הוא אמר שהרב שך קרא לו, ואכן הכניסוהו ורבינו קיבלו בשמחה בברכת "שלום עליכם" וסגר את הדלת והתחיל לדבר עמו באריכות. היה זה אודות כך שהבחור לא רצה לשמוע שידוכים, ורבינו כבר דיבר עמו ע"כ בבין הזמנים הקודם. רבינו אמר לו: אתה בוודאי מפחד מקשיים, אבל הקשיים אינם באים בבת אחת, אלא קושי אחד ומתגברים, ועוד קושי וכדו', והאריך מאוד לספר לו אודות קשיים שלו עצמו.
כל אותה עת העסקנים רגזו על כך שהבחור מבזבז את זמנו של הרב שך עתה, שהזמן דוחק כ"כ, וכל רגע פתחו הדלת לראות. אך הרב שך אמר: "הם לא יאמרו לי מה לעשות בזמן שלי"… וכך האריך עמו הרבה. ושוב שאל הבחור: "האם הראש ישיבה יבוא לסדר קידושין אצלי?" ואמר לו: "בוודאי, אבוא אף לרקוד אצלך", וקם ולקח בקבוק יין ונתן לו באומרו: "שמור זאת, וע"ז אסדר לך את הקדושין". כשהבחור קם ללכת שוב קרא לו הרב שך ואמר לו: "בחוץ יש הרבה אנשים ולא יהיה לך נעים לצאת עם בקבוק, ע"כ אעטוף לך את הבקבוק". והוא פלא פלאים, שבזמן שעוסקים בצרכי ציבור ועושים מהפך גדול שכזה, עוד יש זמן להתעסק עם יחיד במסירות כזאת. כ"ז סיפר לי ידידי הגר"מ בן שלמה ששמע מהג"ר יעקב שכטר שהיה נוכח אז.
היו בעלי בתים שהיה מחשיבם כיון שהתנהגו כפי שיהודי צריך להתנהג. בעה"ב שזהיר במצוות ובתפלה וקובע עתים לתורה ומתנהג כפי שצריך – היה אצלו 'צורה של יהודי' והיתה לו הערכה גדולה אליו.
(מתוך 'אוסף גיליונות' – חשון תשפ"א)