איש אשר רוח בו
כאשר התארח בשבת אצל אחד מנדיבי הישיבה הגדולים, ניגש אליו בעל הבית בסעודת שבת בבוקר וסיפר לו שהוא סובל מאד היות שיש לו אבן בכליות, וסיפר שכבר עבר שני ניתוחים ללא הצלחה. וביום שלישי הקרוב עומד הוא לעבור ניתוח שלישי וביקש ברכה שכן חשש מאד מהניתוח, והוסיף שאם יסתדרו הדברים והאבן תצא מעצמה בלי צורך בניתוח הוא מוכן לתרום מאה אלף דולר לישיבה ע"מ שרבינו יבטיחו שיעבור הטיפול בהצלחה ותצא האבן בשלום.
סגר רבינו פיו ושפתיו, והניח את אצבעו על פיו לסימן שתיקה. כעת שבת קודש, ולא מדברים על עניינים אלו (וכידוע היה רבינו בתענית דיבור בשבת), וכשניסה שוב ושוב לדבר ע"ז עם רבינו, חזר והניח אצבעו על פיו בסימן שתיקה, וסימן בידו לאחר השבת נדבר על זה.
עם צאת השבת ניגש הנדיב בעל הבית אל רבינו וקיבל את ברכתו לרפואה שלמה והוסיף שאינו צריך ללכת לניתוח, האבן תצא גם ללא הניתוח. כך הווי שהאבן יצאה בשלימות ללא כל טיפול רפואי. אותו נדיב התרגש כל כך מהסיפור שלא הסתפק בתרומתו אלא הכפילה והיה מספר את הסיפור לכל מי שבא להתרימו, וסיפר הג"ר בנימין קרליבך שכאשר הנדיב סיפר זאת להגרנ"צ פינקל ראש ישיבת מיר הגיב הגרנ"צ ואמר לו: על כזה סיפור נתת מאה אלף דולר? על דבר כזה צריך היית לתת מליון דולר.
צריך למסור נפש על תורה
ככל שנקפו השנים הלכו הנסיעות והטלטולים ונעשו קשים יותר, אך רבנו לא הסכים לשמוע על אפשרות שימנע לנסוע, גם כאשר נכנס לעומק שנות השיבה והיו מהרופאים שהזהירו שזה עלול להיות מסוכן עבורו לנסוע בגיל כה מופלג, לא ויתר וביקש במפגיע לנסוע לעמוד לימין הישיבה. רופאו המסור רבי יצחק מלכה מספר שבכל פעם כשהיה שב מחו"ל ובא לבדקו, היה רבינו שואלו האם יוכל לנסוע שוב! בני המשפחה לא ידעו את נפשם, מחד יש רופאים שמזהירים שלא יסעו, מאידך הוא עצמו עומד על כך לנסוע. הם שאלו את פי מרן הגראי"ל שטיינמן והוא השיב שרבינו שאני, היות והוא נוסע למען התורה לכן היות ומעוניין בכך אין להניעו גם בגילו ומצבו.
שלוחא דרבנן הרב שלמה לורנץ שהיה ממתפללי הישיבה שאלו פעם: מדוע ראש הישיבה מטריח עצמו בגיל כה מופלג לגולה, למה לא ישאר בארץ וישלח שליחים מטעמו, השיב לו רבנו שאדרבה, דווקא משום שנחלש ואינו יכול לומר "שיעור כללי" כרגיל, זו סיבה גדולה יותר לנסוע, כי אם אינו יכול להרביץ תורה כבעבר לכל הפחות יעשה למען התורה באופן זה.
(חלק מאמר נרחב שיופיע אי"ה מחר בגליון לקראת שבת)