כתב בשו"ת הרדב"ז (ג, תקמ"ו): "ומה שנהגו אמותינו מאז ומעולם להרבות בעסק זה יותר מן הנצרך באמת, על פי שאמרו במדרשות כי חמץ בפסח 'שאור שבעיסה', וכלה גרש יגרשנו מכל מבואותינו וסתרי לבנו ויחפשו בחורים ובסדקים".
אכן, ערבי פסחים הינם ימים קדושים בהם כל נפש יהודית מתעלה, בהתאם לדרגתה, "כי ידוע הדבר ואמת, שכל האדם נפעל כפי פעולותיו" (ספר החינוך מצווה ט"ז), ותוך כדי העמל, היגיעה והטרחה המרובה, חשים כולם בפועל עד כמה, יחד עם הניקיון הגשמי, בד בבד עם המירוק והקרצוף של הכלים, והחיפוש הבלתי-נלאה אחר כל פירור חמץ – מתנקה גם כן הנפש ניקיון רוחני – "כבולעו כך פולטו".
ראויים להיזכר דברי הגאון הקדוש רבי קלונימוס קלמיש מפיאסעצנא זיע"א באחד ממאמריו ב'חובת התלמידים': "קדושינו ז"ל אמרו, שחג הפסח בחינת אהבה, לפי שהאדם מרגיש בעליל את כל מצוות הפסח, זהירותיו ודקדוקיו, ומתוך חביבות ואהבה, רץ בכל כוחו הבן [והבת] לקיים מצוות האב… רוצה הוא לכנוס כל כולו לחורים ולסדקים, קופץ הוא על התנור, מכניע ודוחק עצמו אל תחת למיטה, כי הלב עורג ודעתו אינה מתקררת, ומעתה כמעט קשה לו כבר לדבר דברים שאינם מענייני הפסח. להגעיל הכלים, לקנות מה על פסח… זהו כל דבוריו ומחשבותיו ובכולו שקוע הוא בהפסח…".
דברי הגאון רבי חיים פנחס שיינברג זצ"ל בנוגע לניקוי וההכנה לפסח בימינו: נראה, כי נתפסנו בימינו במלכודת. אמנם הבית המודרני הממוצע, גדול יותר מאשר בעבר. רהיטים, כלים ובגדים למכביר ממלאים את הבית; אבל, מאידך, המרצפות עשויות כיום מאבן, ולא כבעבר כאשר רצפת העץ או העפר דרשה קרצוף וניקיון יסודי בכל חריץ וסדק; הארונות והשולחנות מצופים בלכה או בפורמייקה שלא כבעבר, שהיו עשויים מעץ גלמי – עובדה שדרשה לקראת הפסח גירוד וקרצוף ולעיתים אף שיוף, כדי להבטיח שאף פירור אוכל לא נותר בסדקים. בימינו, לרשות עקרת הבית עומדים מכשירי וחומרי ניקיון שלא היו מצויים בעבר [שואב אבק ומפשירי שומנים]. למרות כל זאת, הלחץ והמתח המלווים את עבודות ניקיון הפסח, הגיעו לדרגות בלתי הכרחיות ואף מיותרות…
עקרת הבית הופכת להיות פקעת עצבים ואינה מסוגלת ליהנות משמחת יום טוב של הפסח, ומתקשה להשתתף במצוות ובחיובים בליל הסדר… על האשה לצפות לחג בשמחה ולא להירתע ממנו כמו מתשעה באב… ומכיוון שעל האשה להגיע לליל הסדר נינוחה וערנית כדי לקיים מצוותיה עם כל שאר בני המשפחה, על כן ברור שביצוע החובות של ערב הפסח, צריך להיות מחושב ביחס לחובות החג עצמו.
אין לבטל מנהגים שהועברו בכלל ישראל מדור לדור, אך ישנן הנהגות שונות שנשים לקחו על עצמן כיום, שאינן המשך למסורת ולמנהגים מדורות עברו. לדוגמא, אם אדם אינו מוכר את החמץ שברשותו, כמובן שהוא חייב לנקות היטב את כל כליו ולבדקם מכל חמץ שנשאר עליהם, או לפסול את החמץ בחומרים חריפים מלהיות ראוי למאכל, כפי תקנת חכמים שחייבו בדיקת חמץ וביעורו [שהרי אינו מוכר חמץ, וכשישתמש אחרי הפסח, במעבד מזון, בתנור ובתבניות שלא נוקו לחלוטין, יעבור באיסור חמץ שעבר עליו הפסח, שאסור אפילו בפחות מכזית באכילה ובהנאה].
אבל אם החמץ נמכר, כמו שנוהגים כולם כיום (רבים אומרים "אנו לא סומכים על המכירה", ולא מוכרים חמץ… אבל גם הם עומדים בתור למכירה…], אם כן אין הכרחי כבר קרצוף הסירים המחבתות, הצלחות וכדומה, אשר ממילא מאוחסנים בארונות סגורים. אם יהיו מי שירצו בכל זאת להתעקש ולהחמיר על עשיית העבודה המיותרת, צריך לדעת כי בחומרות אלו יש סכנה גדולה לגרימת קולות רבות, ולעיתים אף לביטול מצוות היום – חיובים מן התורה ומדרבנן, שהנשים חייבות בהן בפסח כמו האנשים, ובמיוחד בשולחן הסדר.