הרה"ג אשר קובלסקי שליט"א
"פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר" (במדבר כ"ה, י"א)
שלוש פעמים ביום, אנו זוכים לרגעי דבקות וקרבה עם אבינו שבשמים. אנו עוצרים את המחשבות, הדיבורים, התנועות והדאגות, ונותנים דרור לקשר הרוחני האיתן עם אבינו האהוב, משוחחים אתו בלהט ובהתרגשות עזה, לוחשים בפינו תפילת שמונה עשרה נרגשת, בכוונה גדולה ובדבקות עילאית.
תשע עשרה ברכות מרכיבות את תפילת הלחש, חובקות בתוכן את כל בקשותינו ותחינותינו. בהן אנו מבקשים על חכמתנו, מתפללים על הצלחתנו הרוחנית, מתחננים על בריאות, נוקשים על שערי הפרנסה וגם זועקים לבנין ירושלים וגאולת ישראל. את כל בקשותינו ומאוויינו אנו מכניסים לתפילה הנישאת מקרב לב, מבקשים מאבא שבשמים את כל צרכינו.
אחרי שאנו מפרטים את הבקשות בזו אחר זו, מגיעה הברכה האחרונה, המסכמת את התפילה כולה: 'שים שלום טובה וברכה… וטוב יהיה בעיניך לברכנו… בשלומך… המברך את עמו ישראל בשלום'. זו הברכה הנאמרת בסוף, אחרי הברכות כולן, כמו אדם שאוסף את כל המתנות שנתנו לו עד עתה, ואורז אותן למזוודה אחת גדולה…
זו הגדרתה של הברכה הזו, זה תפקידה. מכל תפילה אנו יוצאים עמוסי שלל רב, טעוני ברכה רבה ושפע עצום, אותם כדאי לנו לאסוף לאכסניה אחת, ליטול עמנו באמתחת אחת יעילה וטובה שתאסוף ותכנס את הבקשות כולן. 'לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום' – השלום הוא הכלי הטוב ביותר להחזיק את הברכה, זו המזוודה הטובה ביותר לאחסן בה את השלל הרב, השלום הוא המרכיב החשוב ביותר בהצלחת כל בקשה ומימוש כל משאלת לב.
פרשת השבוע נפתחת בדמותו של פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן, שכידוע לא זכה לדרגת הכהונה מעת לידתו. חז"ל מלמדים שיטה מחודשת אותה גילה רב אשי במסכת זבחים דף ק"א, החושפת את הרגע הייחודי בו זכה פנחס לדרגת הכהונה. היא ניתנה לו כשכר בעקבות העובדה שזכה להשכין שלום בין שבטי ישראל, אחרי שהוביל הידברות מוצלחת בין השבטים וגדע מחלוקת פנימית בתוך העם היהודי, רגע לפני שהתפרצה וכילתה כל חלקה טובה.
הכהונה היא מעלה ייחודית, דרגה שלא ניתן להגיע אליה, רק אם זוכים לה בייחוס. זו דרגה של משרת ה', אדם שיכול להגיע לרמה של כניסה לבית קודש הקדשים, יהודי הזוכה להקריב קרבנות ולאכול משולחנו של בורא עולם. זו דרגת קדושה נשגבה וייחודית, שאין כל דרך להגיע אליה – לולא אם האדם נולד כהן.
אך פנחס זכה לה, אף שלא נולד כהן, ואף זכה שצאצאיו הפכו לכהנים גדולים, המשרה הרמה ביותר בסולם הדרגות היהודי. ולכל זאת זכה פנחס בזכות השכנת השלום בישראל, בזכות ההתמסרות למטרה החשובה של הבאת השלום בין חלקי העם. הוא ודורותיו אחריו, יוצאי חלציו עד סוף כל הדורות, זכו להיות כהנים משרתי השם – בזכות ההתמסרות למטרת השלום, בזכות המעלה החשובה של השכנת השלום, בזכות ריבוי השלום והטמעת מסר השלום.
החיים שלנו בנויים על יחסים בין בני אדם, שכנים, מכרים, קרובי משפחה. מתרחשים ויכוחים, מריבות עלולות לפרוץ, שטן המחלוקת מבקש כל פרצה להיכנס בעדה, לתקוע יתד של מחלוקת בכל בית, בכל בנין, בכל משפחה ובכל קהילה. ברגע הנסיון – היצר משכיח את העובדה שחיי מחלוקת הם חיים עכורים, שהמחלוקת עוצרת את השפע הרוחני והגשמי כאחד, שאוירה של מחלוקת היא אוירה מזיקה, שהמחלוקת כה רעה ומזיקה לכל אדם ולכל קהילה…
הבה נקבל על עצמנו לדחוק את המחלוקת, לחיות בחיי שלום ואחווה, הן בינינו לבין אחרים, והן להתמסר להשכין שלום בין אדם לחברו. לפעמים זה דורש ויתורים, לפעמים זה דורש פשרות, לפעמים זה מצריך מאמץ וזמן – אבל זה הרבה יותר כדאי, כי חיי שלום הם חיי ברכה, חיי שלום הם חיים מאירים ונעימים, השלום הוא כלי מחזיק ברכה ומזכה בהגנה שמימית ושמירה הדוקה מלמעלה, כי 'עושה שלום במרומיו – הוא יעשה שלום עלינו…'
הסיבה לעיכוב השידוכים
היה זה בביתו של איש יקר ובעל חסד, אשר פתח את ביתו לרווחה לכל אורח, חולה ונזקק. תדיר סעדו על שולחנו אורחים שונים ממקומות מגוונים, באהלו מצאו פינה חמה כל סוגי האנשים, גם השונים או המשונים ביותר. בין אורחיו הקבועים, נמנה גם אדם גלמוד ובודד, אשר היה סועד על שולחנו מדי שבת בשבתו בקביעות.
שבת אחת, בעת סעודת השבת, משום מה נפגע האורח שכבר הפך לבן בית. משהו לא היה מספיק לכבודו לפי טעמו, והוא החל זועק וצועק על הפגיעה האיומה בכבודו, ובין היתר – מתפרץ גם על בעל הבית. בתחילה שתק המארח, קיבל באהבה ובהבנה את ההפרעה וההטרדה, וחשב כי בעוד מספר דקות יישכח הדבר ולא ייזכר עוד, אך הלה לא נרגע… התפתח דין ודברים סוער, מריבה של ממש פרצה, ובעיצומה – קם האורח ועזב את הסעודה, ולא שב אל הבית יותר…
הענין כמעט שנשכח, אף שעדיין תפס פינה מציקה בלבו של המארח, שהיה יהודי עם לב טוב באמת, והיטב חרה לו הדבר כיצד הגיע למצב של מריבה והשפלה מול אורחו המסכן. אך מה יעשה, כך הצדיק את עצמו, הלא לא נותרה בידו ברירה…
קרבו ובאו עשרת ימי תשובה, ימים בהם כל יהודי עושה את חשבון נפשו ובודק בחדרי לבו מה עבר עליו בשנה האחרונה. רעייתו של בעל הבית נזכרה בסיפור המעשה, ופנתה לבעלה: 'אולי עכשיו, לקראת יום הכפורים, תבקש את סליחתו של האורח שנפגע? נכון שהצדק איתך, אך אולי עדיף לוותר, ולשוב ליצור עמו ברית שלום ואחווה?'
בתחילה, סירב האב לשמוע. 'הן אני כאן בעל הבית, ואורח זה שנהנה מידיי במשך תקופה, הכריחני בהתנהגותו הנלוזה להשתיקו. שאני אבקש ממנו סליחה?!' – שאל בתדהמה. אך רעייתו כמו חיכתה לטיעון הזה כדי לשוב ולטעון: 'הן יש לנו בת בשידוכים כבר תקופה ארוכה, ואיננו מוצאים את החתן המיועד. שמא עניין זה הוא המעכב בעדנו מלחוג את שמחת אירוסיה? הרי נכון שהצדק עימנו – אבל אולי המחלוקת הקטנה עם האורח הזר היא המונעת מהשמחה לפרוץ לביתנו?'
האב השתכנע, והחליט לחפש אחרי האורח. 'מי יודע', הרהר שוב ושוב, 'אולי המחלוקת עם האורח ההוא חמורה כל כך, עד שהיא המעכבת את שמחתי… אולי שערי שמים סגורים בפניי, רק כי מסתובב יהודי שנפגע ממני… אעשה כל מאמץ לאתר את האורח ההוא, ליישב עמו את ההדורים כמקדם, ובזכות זה אזכה לפתוח לי שערי שמים ולהביא את השמחה אל ביתי!'- החליט באומץ.
אלא שהמשימה לא היתה קלה. אחרי חיפוש ארוך, גילה בעל הבית שהאורח עבר להתגורר בחו"ל, וקשה מאוד למצאו. רק אחרי מאמץ רב הצליח ליצור עמו קשר, וכששמע האורח את קולו של המארח – מטיבו מעבר לקו, השתררה שתיקה המומה, רגע לפני שפרצו מפיו ביטויי התרגשות עזים. האורח נפעם מגדלותו של המארח שהתאמץ כל כך לאתרו ולבקש את סליחתו, וכמובן – מחל לו על אתר, והשיחה הסתיימה באיחולי 'גמר חתימה טובה' ושיזכה לערוך שמחה בקרוב מאוד…
לפעמים, סוד קסמו של השלום והאחווה פועל את הישועה מיידית, ובאופן כה בולט. כבר במוצאי יום כיפור התקשר שדכן, אשר הציע הצעה כלילת מעלות, חתן נדיר וייחודי שממתין בדיוק לבתו של בעל הבית… בליל ערב חג הסוכות נשברה הצלחת, והצדדים שתו 'לחיים' בשמחה, תוך שהאב המאושר אינו יודע איך להודות על האושר הרב שנפל בחלקו, על הישועה המיידית המוכחת בזכות הבריחה ממחלוקת…
אך סיפורנו לא תם עדיין. לאחר החג, נערכה שמחת האירוסין בהשתתפות אורחים שונים, בני משפחה, מכרים, שכנים, ועוד. והנה, בעיצומה של השמחה, בין הברכות המרגשות לטעימות העשירות, הופיע אורח מפתיע במיוחד – – –
היה זה אותו אורח גלמוד, שאך לפני שבועיים שהה בחו"ל וסלח משם על הפגיעה בו. והנה, הפלא ופלא – גם הוא כאן בשמחה, נרגש ומרקד, שש ושמח…
האב והאורח לחצו ידיים בידידות, ואז אמר האורח המפתיע, וחשף טפח נוסף עד היכן כוחו של השלום: 'אתה בטח מתפלא מדוע הגעתי הנה מחו"ל, וכיצד קרה שמיד אחרי החג באתי לכאן בזריזות ועוד הספקתי להשתתף בשמחתך… ובכן,' המשיך האורח והכריז בהתרגשות, 'הנני לבשר שבשעה טובה, אחרי שנות בדידות ארוכות, גם אני התארסתי אמש עם כלה מארץ ישראל!'
'מזל טוב!' – הכריז המחותן בהתרגשות, ושב ולחץ את ידי אורחו. 'זכינו, בסייעתא דשמיא! הנה כי כן, בזכות המחילה המשותפת, בזכות שמחקנו את פגיעות העבר והתחלנו בחיים חדשים בשלום ואהבה – זכינו לערוך שמחות באותה עת!'
הנה לנו עוד דוגמא, סיפור אמיתי שקרה בזמננו, וסופר בעדות ממקור נאמן מפי הגה"צ רבי אלימלך בידרמן שליט"א, איך ההחלטה לעשות שינוי, למחוק את המחלוקת והפגיעות הישנות ולפתוח דף חדש, הביאה לישועה גלויה וברורה. מדהים לראות, כיצד מחיקת המחלוקת וטיפוח השלום פתחו עבורם שערי שמים, וזיכו כל אחד מהם בישועה לה היה זקוק, ואותה ביקש והתפלל זמן רב כל כך.
לא פעם יהודים משוועים בתפילה, מתחננים מקירות ליבם, זועקים אל ה' לישועה. עורכים כל סגולה, מתברכים אצל צדיקי הדור, עוברים בין קברי הצדיקים בתחנון נרגש… כל הסגולות הללו בוודאי מקרבות ומחישות את הישועה, אך לפעמים היא חסומה, שערי שמים נעולים, כי יש מחלוקת. וכששטן של מחלוקת מרקד, כשמלאך רע של מריבה יכול להתבטא – הדרך עלולה להיחסם, והישועה עשויה להתרחק…
הבה נדפדף בין דפי ההיסטוריה האישית, המשפחתית והקהילתית, נציץ גם בהווה, נבחן את היחסים בינינו לזולתנו, וננקה כל בדל מחלוקת, כל חלקיק מריבה. הנה נתפייס, נחיה בעולם מואר ומאושר שאין בו ריבים ואין בו מחלוקות, ונזכה שייפתחו עבורנו שערי שמים, וירעיפו לנו רוב שפע, טובה וברכה!
נפילה כמעט קטלנית…
היה זה בנין מגורים שקט ורגוע, במרכז שכונה נחמדה באזור המרכז. השכנים דרשו בשלום זה לזה, כולם אנשים טובים וראויים, נעימי סבר ובעלי חיוך. אך לפתע התגלעה מחלוקת קשה שאיימה למוטט את 'שלום הבית' בבנין המגורים כולו, ולהצית אש תבערה בין שכניו…
ומעשה שהיה כך היה, כפי שמספר הרה"ג רבי משה טולידנו שליט"א בספרו: היה זה ימים ספורים לפני חג הפסח, כשאחד השכנים המבוססים בבנין, גמר אומר להחליף את הספה בסלון ביתו לקראת החג, בספה חדשה ויוקרתית. כדי שלא להשחית לריק את הספה הישנה שמצבה טוב וראוי לשימוש לחלוטין, פרסם כי ישמח למסור את הספה הישנה למשפחה נזקקת.
בינתיים חולפים הימים, ומועד אספקת הספה מתקרב ובא, אך איש אינו מבקש את הספה הישנה… בלית ברירה הוא מוביל אותה אל חצר הבנין, שם הוא מציבה בפינה – באופן שאינו מפריע לאיש. נכון, הוא יכול גם להשליכה לפח האשפה הקרוב, אך המחשבה עד כמה הספה תועיל למשפחה הזקוקה לה– לא מאפשרת לו לעשות כן, והוא חפץ באמת ובתמים להיטיב עם זולתו…
ויהי לקראת ערב, וגחלת המחלוקת התפרצה בבנין. השכן מהקומה הרביעית, כנראה יהודי שגורלו לא שפר עליו וחיידק הקנאה מקנן בו… בחר להתפרץ בזעם: 'מה אתה מניח כאן את הספה שלך? זה הבית שלך כאן? זה הבנין של כולנו, ואל תנסה לפרסם שקנית ספה חדשה באמצעות השארת הספה הישנה בחצר של כולם!'
השכן היה המום לרגע, הן בכל כוחו ניסה להיטיב ולהועיל, ובוודאי שלא התכוון לעורר מחלוקת… רגע לפני שהטונים עולים מעל ומעבר לרמתם המוכרת, רגע לפני שאש המחלוקת פורצת במלוא עוצמתה, עבר במקום רב מוכר, שהביט במהומה ונחפז להשכין שלום. הרב החל לשוחח עם הצדדים הניצים, ואז קרב לשכן המתלונן ואמר לו בחום: 'האמת היא שאני מבין אותך, זה באמת עשוי להפריע… אבל הרי באמת שלא כדאי לריב בשביל זה…'
לבו החל להיפתח, והרב הוסיף ואמר: 'הרי השלום הוא מקור הברכה, זכות השלום גדולה ומגינה עד מאוד. כמה כדאי ועדיף לך לוותר, כדי להמשיך לחיות בשלום, כדי להמשיך את ההגנה השמימית השורה על בנין השרוי בשלום, כדי להמשיך את הזכות הנפלאה של חיי שלום ואחווה בין שכנים. הרי תהיה לך זכות עצומה של העברה על מידותיך, של ויתור אצילי למען השלום, תאמין לי – הרבה יותר כדאי לך לוותר ולשמור על השלום והאחווה!'
דבריו של הרב שכנעו את השכן הנרגן, והוא הסכים לוותר למען השלום. הספה המשיכה לשכון בחצר, אך השלום והאחווה שבו לבנין כמקדם. וכאן מגיעה ההתפתחות הדרמטית – – –
ביום המחר, בתו של השכן מקומה 4 – שהתרצה להותיר את הספה בחצר, עסקה באוורור מצעים ושמיכות שהיו מונחים על סורג החלון, תוך הישענות על הסורג. לפתע, בלי כל התראה מוקדמת, התנתק הסורג מקיבועו וצנח למטה, ואחריו, היישר מהקומה הרביעית, צנחה ילדה צעירה אל…
האמת שלא היה לה סיכוי להישאר בחיים. נפילה מגובה כ-15 מטר, אינה מותירה סיכוי… ההורים ששמעו את זעקותיה רגע לפני שהתעופפה מבעד לחלון, נחפזו לחלון וגילו את גודל האסון, ולא העזו להביט למטה, לראות את המחזה קורע הלב…
אלא ש'ספת השלום' היתה מונחת היישר מתחת לחלון, ותפסה בזרועותיה את הבת הצונחת… היא נפלה היישר על ריפודי הספה הנוחים, מסוחררת, מבוהלת, כאובה – אך בריאה, חיה ושלימה!
דקות ארוכות לקחו להורים להירגע מהטראומה, כוחות ההצלה שהוחשו לזירה היו מופתעים, כיצד צונחת ילדה מקומה 4 לחצר, ונותרת ללא שריטה, רק מבקשת כוס מים… אין זאת אלא שאותה ספה – שאביה הסכים להותיר בחצר ובויתורו השכין שלום בבנין– עמדה לו והצילה אותו, הגנה עליו מאסון נוראי!
כן, לפעמים זה לא קל, כאשר שכן מבקש לבנות ומתחילה מחלוקת אם ועד כמה הבניה תפריע, כאשר יש מי שמבקש לנצל את החצר המשותפת ושטחי החניה ויש מי שלא מסכים, כאשר אחד מבני המשפחה מבקש מאחרים לוותר על משהו, או כשהחבר בבית הכנסת מבקש לעשות שינוי כלשהו שייטיב עמו, כולל אפילו פעולה זוטרה כמו לכוון אליו את המזגן, או לסגור ולפתוח את החלונות…
אלה הרגעים באמצעותם פועל שטן המחלוקת. אותם הוא מנצל כדי לזרוע הרס, ליצור מהומה, לפתח מריבה קנטרנית ומזיקה, ובעיקר – מיותרת, מיותרת כל כך ועצובה מאוד. הבה נאמץ את גישת השלום, נחתור לברוח ממחלוקת, נאמץ את האהבה והאחווה כערך עליון בחיינו – ונזכה להגנה ושמירה, למלאך של שלום ושלווה שילווה אותנו, לכך ש'הרחמן הוא יברך את עמו ישראל בשלום!'
תוכנית ההפיכה…
אל ראש ישיבת פוניבז', הגאון רבי יוסף שלמה כהנמן זצ"ל, נכנס יהודי נסער וזעוף פנים. 'אינני יכול עוד!' – ירה מיד, 'אני אדם נקי ומסודר, אך רעייתי היא בדיוק ההיפך, הבית כל העת מפוזר ומבולגן… הרצפה מלוכלכת, הארונות מבולגנים, היא לא מספיקה לנקות ולסדר, ואינני יכול עוד… אני מבקש שראש הישיבה יכוון אותי לגט מרעייתי!'
ראש הישיבה ניסה להרגיע, אך ללא הצלחה. 'אני מזדהה איתך', אמר ראש הישיבה, 'הרי גם אני כזה, נקי ומסודר… הבה נקבע פגישה למחר בעשר בבוקר ונקדם את התהליך!'
למחרת, בשמונה בבוקר, שב הרב מתפילת השחרית, ואחרי ברכת ה'בוקר טוב' לרבנית כמדי יום, לחש משהו באוזניה, כשחיוך מסתורי מכסה את פניו. הרבנית הטיבה להבין, וחיוך רחב כיסה גם את פניה לנוכח תוכנית ההפיכה הנועזת…
מיד אחרי ארוחת הבוקר, החלו הרב והרבנית במשימת ההפיכה. הצלחות יצאו מארונות המטבח, והוצבו בחוסר סדר בולט בשולחן הסלון. חולצותיו של הרב קיבלו מקום של כבוד במטבח, מכשירי הכתיבה הונחו ברישול מול דלת הכניסה. הבית כולו הפך מבולגן ומפוזר עד מאוד, ג'ונגל של ממש… הרב והרבנית התבוננו בסיפוק בתוצאה הנועזת, והמתינו לאורח הצפוי…
אך ברגע שנכנס, זע מיודענו לאחור בתדהמה. אם חשב שהוא מתגורר בבית מבולגן, מתברר שביתו ראוי לפרס הסדר והניקיון בהשוואה לביתו של הרב… הרב התנצל מעט על הבלגן, הרים כיסא מהרצפה, במאמץ פינה מקום בשולחן הסלון, והכריז: 'הבה נתחיל לסדר את הנושאים הנוגעים לגט! במה נתחיל?'
'לא, האמת שלא צריך…' – גמגם האברך. 'חשבתי, אבל בסוף… אולי אחשוב על זה שנית… האמת שחשבתי שהמצב בביתי גרוע ונוראי… רגע, איך הרב מסתדר?'
הרב חייך והשיב בקצרה: 'תראה, אני באמת אדם מסודר, לא תמיד מבולגן כך, אתה יודע, לפעמים יותר ולפעמים פחות… האמת שחשבתי אולי להגיע להחלטה אליה הגעת, אבל במחשבה שניה – אני מעדיף לשמור על שלום הבית ולהימנע ממחלוקות עם רעייתי, הבלגן לא שווה את המריבה!'
'בסדר, תודה' – השיב האברך, 'נראה לי שאאמץ את הגישה. לא צריך גט בינתיים…'
הסיפור, המובא בספר 'טובך יביעו', ממשיך במאמץ הרב במשך שעות ארוכות של הרב והרבנית להשיב את הבית על תלו, אך המאמץ היה כדאי, והם היו מלאי סיפוק: בית בישראל ניצל, מחלוקת כבתה עוד לפני שהובערה, וכל טרחה ויגיעה כדאיות למען המטרה הזו!
לכולנו יכולות לצוץ הזדמנויות כאלו: כשאנו רואים חבר שכועס על שותפו, כשאנו עדים לסכסוך בין בני זוג, כשאנו מבחינים בשכנים מסוכסכים, ולפעמים – במשפט קצר, במאמץ זוטר, ברצון כנה לפתור וליישב ולהשיב את השלום על כנו – נוכל ליצור את המהפך הרצוי, להשיב את השלום והאחווה, להחזיר את הברכה. הלוואי נזכה להיות מעושי השלום, מהמרבים שלום בעולם שאוכלים את הפירות בעולם הזה, והקרן קיימת…
(מתוך 'פניני פרשת השבוע', הרב קובלסקי)