"והתקדשתם והייתם קדושים" (י"א, מ"ח)
כתב האור החיים הק' (יא, מח) על הפסוק 'והתקדשתם והייתם קדושים', וז"ל: 'והתקדשתם – תעשו גדרים וסייגים לבל תטמאו, ובזה אני מבטיחכם שתהיו קדושים… ואומרו ולא תטמאו וגו' פירוש מלבד דברים שאתה מעלה על דעתך לשמור עצמך מהם עוד אני מבטיחך שלא יאונה לך כל מין הרע והוא אומרו 'בכל השרץ הרומש', עוד ירמוז שבאמצעות שמירת מצוה זו לא ישלטו עכו"ם בעם בני ישראל, עכו"ם יקראו 'שרצים ושקצים' הרומשים על הארץ'.
ודע כי בזה תלוי הצלחתו והצלחת יו"ח – שילכו בדרך הישר ויזכה לרוות מהם רוב נחת דקדושה, כי כל הרגש דקדושה נאבד ונעלם מלבו של אדם כשנעשה לבו 'מטומטם' במאכלות אסורות – ואף אם הוא מתחנך ב'בתי חינוך' ו'ישיבות' הטובות והחשובות בטמטום הלב לא ייקלט בקרבו מאומה מתורה ויראה הנלמדים שם. ויזהר עד מאד שלא לסמוך לקולא (עד כמה שידו משגת) כי ה'טמטום' שאמרו חז"ל (יומא לט.) על האוכלם 'ונטמטם בם' יבוא עליו אפילו אם אכלם ב'שוגג', מבלי כוונה ורצון לאכול את מה שאינו כשר, כמו שאיתא ב'אור החיים' הקדוש.
הגה"צ רבי אלחנן היילפרין גאב"ד ראדומישלא זצוק"ל מביא: "שמעתי ממחותני הגה"צ ר' שמואל אלכסנדר אונסדורפר זצ"ל שהגה"ק החתם סופר זי"ע ציוה פעם לשנים מטובי העיר פרשבורג שילכו להיפגש עם שר העיר תיכף ומיד, ובקושי גדול הצליחו טובי העיר להיכנס אליו בעוד לילה, השר כיבדם במשקה חלב והם נמנעו מלשתותו מחמת גזירת חז"ל על 'חלב עכו"ם', נתרגז עליהם השר, ורצה בכעסו להרגם, פתאום נכנס משרתו והביא בפני השר פקודת הרופא שיימנע מלשתות המשקה כי החלב ארסי ומסוכן. כשמוע השר כי כן נפקחו עיניו והחל לכבד את השלוחים ודיבר בכבוד והערצה על רבם מרן החתם סופר, וגילה להם שבזכות בואם אליו הרי הוא קורע את 'כתב הגירוש' שהכין לשלחו למחרת לכל יהודי העיר…
משבאו לבית רבם החת"ס זי"ע אמר להם שהיה קטרוג גדול בשמים על יהודי העיר פרשבורג מחמת חטא זלזול כשרות המאכלים, ועל ידי מסירות נפשם לגזירת חז"ל הצליח להעביר הגזירה.
וכן כתב הרמב"ן וז"ל, 'והנני מוסר בידך מפתח גדול… סמך השי"ת בתורתו הקדושה פרשת 'אשה כי תזריע' למאכלות אסורות (בפרשת שמיני), וסמך מצד אחד פרשת נגעים (פרשת מצורע) ואלו הג' פרשיות לסודות נפלאים ופרשה כי תזריע באמצע, להודיע שאם יבדל אדם מן המאכלות האסורות הוויין לו בנים הגונים קדושים וטהורים ואם לא, הרי נגעים מתחדשים עליהם… מאותן מאכלות האסורות,' עכ"ל. ומכאן שעצם זהירות ההורים בעניין המאכלות – אף כשבניהם אינם רואים אותם משפיעה עליהם לטוב.
וכמו שכתב הש"ך (יו"ד פא ס"ק כו), וז"ל, אע"פ דקטן האוכל דברים האסורים מדרבנן אין אביו מצווה להפרישו… היינו מדינא אבל מכל מקום יפרישו מפני שמזיק לו בזקנותו, ושמטמטם הלב וגורם לו טבע רע עכ"ל.
ומפורשים הדברים גם ב'פרי חדש' (יו"ד פא ס"ק כ"ו) וז"ל. אע"פ שקטן אוכל נבילות אין מצווים להפרישו היינו מעיקר דינא אבל מכל מקום יפרישוהו מפני שמזיק לו בזקנותו שגורם לו טבע רע וסופו לצאת לתרבות רעה ולפי שבזמננו זה אין נזהרים מעניינים אלו, רוב הבנים יוצאים לתרבות רעה ורובם הם עזי פנים שבדור ואין יראת ה' נוגעת בלבם ואף אם יוכיחום על פניהם לאו בר קיבולי מוסר נינהו וכו' ולפיכך צריך ליזהר הרבה בדבר, עכ"ל.
ידוע דבר המעשה שבאה אשה לפני הגאון הקדוש רעק"א זי"ע בקול נהי בכי תמרורים כי בנה יניק וחכים היה מתמיד נפלא ומבין בתורה, כל רואיו העידו כי לגדולות נוצר, אך, שוד ושבר, ביום מן היום נסתמו מוחו ולבו, והוא פסק מלהבין אפילו דבר אחד מן התורה, כל דברי הקדושה אשר נשמעים בקירוב אליו פורחים כאילו לא היה… החל הרעק"א לחקרה מה מאכליו של הבן האם כשרים הם, ותען האשה ותאמר, אין הבן אוכל אלא בביתי שם נעשה הכל על טהרת הכשרות בתכלית ההידור, ומכיון שכן נקרא הילד לפני הרעק"א, ולאחר חקירות ודרישות נודע שלפני זמן מה, כשהיה מחוץ לעיר נכנס לאיזו אכסניה כשרה ואכל שם משיורי סעודת נישואין שהתקיימה באותו מקום, ואף שהיה הבשר כשר ומהודר ונשחט ע"י שוחט ירא שמים – אבל היו הנישואין נישואי איסור ועל סעודה זו כתב הרה"ק 'בעל התניא' זי"ע בתשובתו שהאוכל שם כאוכל נבילה וטריפה (כל עוד שלא קיבלה האשה גט אחר), ויהי כשמעו כי כן אמר הרעק"א, אכן נודע הדבר, מכאן נסתם ונטמטם מוחו ולבו של הנער… באותו מעמד בירכו הרעק"א שיחזור ויפתחו שערי המח ולב אם יקבל על עצמו להיזהר מעתה ועד עולם בכשרות המאכלים.
הביטה וראה עד היכן הדברים מגיעים, כי הבשר היה מבהמה שנשחטה בתכלית ההידור, ומכיוון ש'גדול' בישראל פסק שהאוכל באותו מקום נחשב כאוכל 'נבילה וטריפה' נגרם טמטום לב נורא כזה… מידה טובה מרובה – כאשר נזהר בכשרות לכל הדעות 'יפתח כאולם' לבנו ולב כל יו"ח לקלוט דברי תורה וקדושה לאורך ימים ושנות חיים.
הרה"ק מבעלזא זי"ע היה אומר: מדוע טבעו חכמים בלשון ברכת מעין שלוש 'ונברכך עליה בקדושה ובטהרה', שלא מצינו נוסח זה בברכת המזון? משום שקודם אכילת פת על האדם ליטול ידיו, לנגב ידיו, לבצוע הפת, לטבול במלח וכו', ונמצא שכל אכילתו היא ביישוב הדעת, וממילא מברך בקדושה ובטהרה. אך לאכילת מזונות אין האדם נצרך 'הכנה' לפניה, אלא מיד כשחשקה נפשו יאכל תוך כדי אמירתו ברכת 'בורא מיני מזונות', על כן תקנו חכמים לומר 'ונברכך עליה בקדושה ובטהרה', להזהיר את האדם שיברך בכוונה כראוי וכיאות [ואגב אורחא יצויין שהיו צדיקים לבית באבוב שהקפידו בכל יום לברך ברכת מעין שלוש בכדי לומר תיבות אלו שאין אומרים אותם בברכת המזון].
הגה"צ רבי אהרן כהן זצ"ל בעל ה'בית אהרן' על הש"ס, היה מתלמידיו של הרה"ק רבי אהרן ראטה זי"ע (אשר כידוע עורר רבות בענין עבודת האכילה בקדושה ובטהרה ואף חיבר על כך את ספרו הק' 'שולחן הטהור'). פעם פנה ר"א אל הגה"ק ה'חזון איש' זי"ע וביקש מעמו עצה ותושיה איך להתגבר על תאוות האכילה ולא לאכול אלא כפי צורכו ובמתינות. אמר לו החזו"א, טבע הטביע הקב"ה בבריותיו שא"א שירצה האדם שתי רצונות שווים בחוזק תאוותם, ואם יש לו כמה רצונות חייב להיות שאחד מהם חזק ותקיף יותר מחברו. על כן עליך לחזק בלבך את הרצון הטוב ללימוד התורה הקדושה ותתאווה באהבת בוראך עד שרצון זה יגבר על רצון האכלה. וסיים החזו"א, בטוחני שהגה"ק בעל 'קצות החושן' לא היה מרגיש טעם בקוגל שאכל, מרוב חשקו ויגיעתו בתורת ה' תמימה.
איש פשוט ניגש אל הרה"ק בעל ה'אהבת ישראל' מויזניץ זי"ע, וסיפר לו בהתרגשות שנהיה חסיד, תמה ה'אהבת ישראל' ושאלו לכוונתו, השיב הלה שהתחיל לשתות יי"ש כמנהג החסידים, נענה הרבי ואמר 'אם כן נהיית שיכור ולא חסיד'… ואז הסביר לו הגדרתו של חסיד 'אביסל איז נישט צו ווייניג, און אסאך איז נישט צו-פיהל', היינו שמסתפק במה שיש לו, ואף המעט אינו קצת מידי עבורו, וכן כשיש לו הרבה אין זה גורם לו לבעוט מרוב טובה.
(מתוך באר הפרשה, שמיני תשע"ח)